גרעין לכת

הייתם חושבים שלהיות רווקה ידליק אצל כל החתיכים אזעקה- שאני אלך ברחוב ועליי הם יקפצו: יריבו מי ראשון ייתן לי נשיקה אבל יצאתי  לרחוב, רווקה בלי שום ספק, ולא תאמינו למה שראיתי: כל החתיכים עם החיוך היפה חולפים על פניי כאילו לא הייתי! וכל שאר היפיופים עם העיניים היפות איך בדיוק אפשר להתחרות - מה אני אעשה כשלכל הראויים יש כבר איזה מאה מיליון בחורות? אולי אני לא מספיק יפה ומושכת? אולי יש לי ריח של סלון כלות? אולי אני משדרת שאני משודכת? אולי אני לא מספיק יוצאת לבלות? איך עושים את זה בכלל, איך גורמים למישהו להתקרב, איך אומרים למישהו - אני רק רוצה לשכב, בלי כל הבולשיט של להתאהב? אז הורדתי טינדר, כן ילדים. אין יותר מקום למרמור ועצב. אני רוצה קצת כיף ולהרגיש יפה, אז למה לא בעצם?

הכותרת לא קשורה, היא סתם כדי למשוך קוראים.  בערבי ראשון ושני הייתי בבית ליד. זה כבר הביקור השלישי שלי שם מאז תחילת הקורס. כל ביקור שלי בבסיס ממלא אותי באנרגיות מחודשות ומשוגעות ושם אותי במצב של אקסטזה, אבל הביקור הזה במיוחד. למה? גם כי הוא בתחילת שבוע וגם כי הפעם הייתי אמורה להיות שם (יום כיף של מחלקת רכב שליטעעע). ובאמת, ממש כפי שציפיתי-היה מדהים. בערב יום ראשון החלטתי שאדבר עם אנשים יקרים לי מהבסיס שהם לא מהמחלקה כי עם המחלקה ישלי יום שלם ברוך השם. אז התקשרתי לחבר יקר וישבנו על הספסל הקבוע שלנו. הוא דיבר בשביזות שחורה ואני דיברתי באושר מדהים. ולאט לאט האוויאה התעכרה. עם כל מילה משביזה שיוצאת לו מהפה הגב שלי השתופף, וכל מילה טובה שלי על צהל, על בית ליד ואפילו על הקורס נראתה דהויה וילדותית לעומת השחור שהוא הקיף אותנו בו. באמצע דבריו שאלתי אותו "למה אתה משביז אותי?" ופרצתי בבכי לא מתוכנן. בכי שהצטבר מכל ספק שהיה לי אי פעם על תפיסת העולם של עצמי. והוא הסביר שזווית הראייה שלי היא תמימה, נאיבית, ילדותית ועיוורת ושאנחנו לא נמצאים בעולם של אור עם נקודות קלושות של חושך, א

כבר מהערב הקודם הבגדים מונחים על הכיסא במסודר. בבוקר, אחרי מקלחת מרגיעה היא לובשת פריט פריט, ממש כמו טקס אצולה, את החולצה הלבנה, המכנסיים, החולצה המכופתרת וכל כפתור נסגר בקפידה. הנעליים ננעלות על הרגליים, נוצצות נוצצות, צבען משגע את כל מי שחולף על פניהן. והכל צמוד ונקי ומסודר, השיער נאסף צמוד לקרקפת, האיפור נמשח על פניה. בושם ניתז מבקבוק גדול שנרכש מזמן והיא מוכנה. היא עולה על האוטובוס הקרוב לביתה, ממשיכה ברכבת שנמשכת שעות וכולם תוהים כמה זמן לקח לה ולכבוד מי ההשקעה? כל הנסיעה היא תוהה למה לא לבשה הבוקר את השמלה המרשימה שתתנופף ברוח ואת הכפכפים היפות שמחמיאות לרגלייה, אבל הבוקר היא בחרה בבגד שגם חברותיה ילבשו היום. במרכזית היא מהלכת בין כל האחרים, אותם בגדים, תכשיטים שונים, שיער אסוף אולי בצמה, אבל כולם בסופו של דבר דומים- פשוט נוסעים לבסיס, כל ההשקעה הזאת בבוקר כדי להרשים את מי? את הדייט שקבעה? את העוברים והשבים בטיילת? את החברות בקולנוע? את העיניים הבוחנות בבר? ויש כאלה שלא משקיעים. אם אפשר לבוא עם חולצת סוף י''ב למסיבה אז גם לא קריטי שהחולצה מחוץ למכנסיים או שהשיער לא אסו

אני זוכר שבכל ערב פסח היינו נוסעים כל המשפחה לדודה שלי שגרה ביישוב אדם. היה לה את הבית הכי גדול וגם בעלה תמיד הכין את האוכל הכי טעים, כמובן שהיה להם את הכלב הכי חמוד. אז כל ערב פסח היינו מתאספים כל המשפחה המורחבת מצד אמא שלי שהיא גדולה לא פחות מגדוד. תמיד חכיתי לאכול, לפגוש את הבני דודים שלי אבל הכי חכיתי לשינה בנסיעה חזור הביתה היא הייתה ממש ממש ארוכה. כי תמיד היה פקק מטורף לפני הכניסה לירושלים היה שם מחסום. בהתחלה לא הבנתי למה יש שם מחסום עם הרבה חיילים שכולם מרחמים עליהם . אחרי כמה פסחים עשיתי מעשה ושאלתי את אמא שלי למה יש מחסום בדרך לבית של דודה שלי. אמא שלי אמרה כמה דברים על התנחלות ושזה לא בדיוק בתוך ארץ ישראל אבל בעיקר מה שהבנתי שהחיילים מונעים מאנשים מסוכנים להיכנס לירושלים. אני בעיקר אהבתי את הרגע הזה שהייתי באוטו וצעקתי "חג שמח" לחיילים וכמובן שהבאנו להם דברים טעימים מהארוחה. ותהיתי מתיי זה יהיה הפוך ואיך זה מרגיש ,האם אתה מרגיש גיבור.כמובן שהגורל עושה צחוק מהחיים שלי  והנה הגיע הרגע הקפיצו אותי לגוש עציון 30 דק' מהבית שלי אבל מעבר לקו הירוק התנחלות שמסביבה הרב

השבוע הייתי במסע בנגב יחד עם הגדוד שלי בביסלח 17. המסע היה ממש משמעותי עבורי והרגשתי תוך כדי שאני עוברת תהליך אישי וקבוצתי. במקביל להליכותינו הרבות במדבר אז גם ישבנו ושוחחנו על מהות הפיקוד והדילמות הערכיות שהוא מציב לנו. קראנו קטעים של חיים גורי, מפקדי בה"ד 1 לדורותיו, לוחמי ולוחמות פלמ"ח. למדנו על הנגב, על המכתשים, על הארץ שעליה אנו דורכים. התווכחנו, התדיינו ושוחחנו בקבוצות גדולות וקבוצות קטנות, אינטימיות וחושפות. העלנו ציפיות, חששות, דילמות, שאלנו שאלות על מוסר וערכים ולא התביישנו לדרוש האחד מהשנייה. עשינו את מעלה עקרבים וירדנו בנחל עקרבים, קראנו לעומק את "יוצא לאור" של אהוד בנאי והבנו מה ההבדל בין שביל לכביש. נפגשנו עם לוחמת פלמ"ח שהייתה בשבי הירדני! למדנו את דמויות המפקדים בפלמ"ח וניסינו להבין מה הרלוונטיות שלהם לפיקוד כיום. עשינו משימת בדד וישבנו במשך 25 דקות לבד מול הנוף העוצמתי של המדבר. בזמן משימת הבדד חשבתי על זה שאיזה מזל שאני מטיילת בארץ ותרה אותה כי רק כך אני יודעת על מה אני מגנה ושומרת. הארץ שלנו יפייפה וצריך להכיר אותה דרך הרגליים כדי

אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם... אני יוצאת עם בחור. "מה?? אבל חשבנו שאת..." כן! כאילו אני גם, זה לא הפסיק לי, אני עדיין, אבל גם לא רק. "אבל איך? ואיך פתאום?" אני לא יודעת להסביר, אני עדיין במחשבות על זה, ולא בטוחה אם זה פתאום או מתמיד, או בעקבות משהו. "וזה באותה מידה אצלך או שיש משהו יותר ויש משהו פחות?" בטוח לא אותה מידה , זה מאוד שונה. זה שתי תחושות ממש שונות אצלי, והתייחסויות אחרות לגמרי. "אז את בעצם ביסקסואלית, ככה קוראים לזה נכון?" אני לא יודעת אלוהים אני לא יודעת. אני לא יודעת איך קרה שבמשך 6 שנים בארון, בתיכון, ואחרי ניסיונות רבים של לצאת עם הבחור החתיך של השכבה, עם הגולש הכי טוב, ועם הרשגד שום דבר לא זז אצלי בבטן. שום דבר. הייתי לסבית. לגמרי, אני נשבעת. בנים לא עניינו אותי ברמת המשיכה, לא הרומנטית ולא המינית. התאהבתי בילדה הכי יפה  בכיתה ו', ואחכ התרחקתי מכל מי שטיפה מצאה חן בעיני. כדי שזה חלילה לא יקרה שוב. ולקח לי זמן להשלים עם זה. תאמינו לי, זה היה כמו תהליך אבל של אובדן נעה המושלמת וההטרונורמטיבית שעונה על כל הציפיות.

עברנו סדנה בסד"ח. דיברנו על עצמנו, על ההיסטוריה ואיך היא משפיעה עלינו, ואחר כך על יהדות וישראליות - מה שייך לאן, מה שייך אלינו. שם גיליתי שאני היחידה בצוות שאין לה מזוזות בבית, ובהפסקה שאלתי אתכן אם לכן יש. כי היה לי מוזר שזה מעולם לא הוצג כדבר יוצא דופן. כבר 20 שנה אין לי מזוזות בבית, וזה לא הפריע לאף אחד. הפעילות האחרונה הייתה "הבית שלי". קיבלנו דפים נחמדים עם מקומות למלא בהם דברים על הבית שיהיה לי. כשדמיינתי את הבית שלי, חשבתי על הבית שלנו. הבית שיהיה לנו. אולי זה מוגזם, אבל זה הבית שאני רוצה לחיות בו. בית שהוא משותף, עם מי שמאמינות כמוני שאפשר לעשות דברים אחרת. חשבתי על הבית שלנו והלב שלי חייך קצת, אפילו אם רק מזה שהבית הראשון שעלה לראשי הוא איתכן. שזה לא השתנה למרות שהגרעין מאוד רחוק ממני עכשיו, למרות שהבית הבא שיהיה לי איתכן הוא בעוד שנתיים (וחודשיים). והתחלתי לענות על השאלות לפי הבית שלנו. איזה ספרים יהיו לך בבית? הנסיך הקטן, אומנות האהבה, שנות המחנות העולים. שנות בשביל הבדיחה שלי עם עצמי, והאחרים ברצינות תהומית. איזה שפות ידברו בבית שלך? עברית. תצייני

בשישי בערב קבעתי להיפגש עם נועה סלוצקי הסמלת שלי לשעבר. בפוסט זה אני אקרא לה בקיצור נועה. קבענו לשעה 20:30 בערב בסינמטק חיפה. אני בחרתי את המיקום כי חיפה זה הבית ובבית יש ביטחון. תכננתי שנלך לטיילת לואי ונתצפת על כל השכונות, המפרץ, עכו, נהריה והקריות. ידעתי שיש נופים יותר יפים אבל לא רציתי להסתבך עם זה. בסינמטק יש חניון אז החננו את המכוניות שלנו שם. אני איחרתי והגעתי ב20:40 אבל זה בסדר כי היא גם איחרה והגיעה ב20:50. התחבקנו חיבוק גדול גדול והתחלנו צועדות על שדרות הנשיא לעבר טיילת לואי. ישר התפתחה שיחה והכל זרם ממש וצחקנו הרבה. הסברתי לה על מערכת היחסים שלי עם חיפה והיא צחקה. אמרתי לה שזאת כנראה מערכת היחסים היחידה בחיי והיא המשיכה לצחוק. הגענו לטיילת והנוף היה משגע- הגנים הבהאיים, הספינות ששטות בים, הרחובות המוארים. התלהבתי. נשענו על המעקה והסברתי לה איפה עוברים קווי הגבול בין השכונות ואיפה קריית אתא נמצאת. אמרתי לה שבראות טובה אפשר לראות שלג על הרי החרמון. היא התעניינה. אחכ רצינו להתיישב על ספסל אבל כולם היו תפוסים בזוגות דביקים ותיירים. אז התיישבנו על המדרגות שצופות לים ולנוף.

התחלה שלא קשורה וכן קשורה למה שאכתוב בהמשך: העניין של הבלוג הזה מרגש אותי מאוד, תודה שאתם כותבים בו וגורמים לי להרגיש קצת יותר איתכם בחיים. לאב יו  - לפעמים אני מרגישה שהחיים בדירה הם כמו מופע מחול ארוך ומעייף. לרוב הוא יפהפה, הרמוני, מסחרר ומרגש. בתנועה בטוחה ובלתי פוסקת אנחנו רצות ומתמרנות בין המשימות לחיי הדירה שדורשים תחזוק, ליחסים שלנו אחת עם השנייה וליחסים שלנו מחוץ לארבעתנו, רוקדות שיחות על חינוך ומוסר, ייאוש ותנועה, אהבה, בנים ובנות, מוזיקה, ספרים, סרטים. כל זאת בתחושה מתמדת שחיינו מתנהלים מול קהל צופים דורשני - שהוא, פעמים רבות, אנחנו עצמנו. אבל כל כמה זמן, באופן די קבוע, אנחנו נכנסות לאיזה פואטה (תשאלו את יעל, זה פירואט אין-סופי) שלוקח את עצמו קצת ברצינות מדי. אחת לתקופה (השבוע, למשל), אני מרגישה שאני יוצאת משיווי משקל ומאבדת את הנקודה שהסתכלתי עליה כדי לא ליפול; פתאום הכל מסחרר עד בחילה והצבעים מתערבבים, ואנחנו כבר לא חינניות וכל-יכולות אלא מזיעות וכועסות והכל לא הרמוני והקהל שורק בוז עד שאין לנו ברירה אלא ליפול לרצפה. אצלי זה מלווה, על פי רוב, גם בהתמוטטות פי

אני מרגיש כאילו לקחתי פטריות ואני בטריפ ממש קשה. נע כל הזמן בין שתי גרסאות של המציאות שכל כך מנוגדות אחת לשניה שאני כבר לא יודע מה אמיתי ומה לא. כאילו היום יום תלוש והשגרה הזויה, בעוד הזמני הוא שפוי ונורמלי. במציאות אחת טוב לי מאוד - אני מטייל בירושלים, מכיר יהודים.ות להט"בים.ות מארצות הברית, רוכב על גמלים, צועד במצעד הגאווה, חווה חוויות הזויות ומוצא את עצמי מתרגש מהבנאלי ביותר שבחוויה הישראלית - בין אם מדובר בלאכול חומוס במחנה יהודה לבין לבקר בכותל המערבי. הכל בזכותו. אני מתרגש כי הוא מתרגש. אני בוכה כי הוא בוכה. אני נהנה כי הוא נהנה. אני חרמן כי הוא חרמן. אני עייף כי הוא עייף. בחוויה הזאת - אנחנו כמעט ישות אחת. או שתי ישויות- מוביל ומובל. אני מאפשר לו את החוויות שמעולם לא ידע שחסרות שלו. את החסכים שלא ידע שהיו לו. אנחנו משמעותיים אחד לשני. לומדים אחד את השני. אבל לא מתאהבים, כי איך אפשר? מדובר ב5 ימים. הוא מדבר רק על סמים ואסטרולוגיה, אני רק על זכויות אדם ומאבקים. ובכל זאת, ברגע שישבתי איתו לדבר ביום השני של המסע, ידעתי שאיתו אני רוצה לשבת באוטובוס. שלאן שנצא בערב בירושלים, נצ