גרעין לכת

את רובכן כבר שיתפתי בתחושות שהעלה בי הגיוס, של חברות שכבת נמרד ספציפית. התרגשתי, עד עמקי נשמתי. כשעמדתי ברחבת האוטובוסים בבקו"ם וראיתי את רעות ותמרה מתלחששות לרגע ומסתכלות עליי בחזרה, נחתה עליי ההבנה שאחרי כמעט שנה וחצי מאז שעזבתי את שדה בוקר, אני שוב עושה משימה תנועתית. על אמת, ולא רק כי אומרות שלהיות קצינה זו משימה תנועתית. מאז עברו שלושה שבועות, סיימנו טירונות. אתמול השבעתי את המחלקה שלי. מחלקה 2 - הישבעו. (כן, עכשיו...). אני נשבעת, אני נשבעת, אני נשבעת. ואחת אחת עמדו מולי 43 חיילות, ונשבעו. כל אחת בהליכה והצדעה שמאפיינות אותן בצורה כל כך מדויקת שלא יכולתי לדמיין אם הייתי רוצה - מי שרצה וצועקת "אני נשבעת", זו שמגלגלת עיניים, זו שהולכת כאילו היא מדגמנת וזו שלא מצליחה להבין איך היא מחזיקה את הנשק, ורגע, מה אומרים? ובשלושת השבועות האלו יושבות לי בראש מוקד פקאן. אני דואגת להן, אכפת לי מהמוקד שלהן, כמעט בכיתי בעצמי כשליה נשארה היחידה מהגרעין שלה במפקדי נוער. מעיין ואני מסתכלות בהפסקות לראות אם הן יושבות יחד, ומחייכות לעצמנו כשכן. כשדיברנו על מצטייני טירונות ועלו כמעט

יש לי בקשה. אני מתה מפחד. באופן כללי מהמון דברים שיביאו איתן החיילות. שלא אהיה טובה מספיק, שלא אהיה חכמה מספיק, שלא אדאג או שאשכח, שאין בי מספיק להט לתפקיד, שהמפקדות שלי ירגישו לבד, שלא אפתח בהן עצמאות, שהכל ירגיש כמו נצח או שיעבור כהרף עין. יש לי עוד הרבה חששות, באמת. אבל מכן רציתי לבקש דבר אחד. שעדיין אהיה חלק. אני חוששת משגרה עמוסה ושושים של שינה בעיקר, ושלא אזכור או אספיק לשאול ולהתעניין, לקרוא את כל ההודעות גם בללכת לסיני, לראות סרטון, לשמוע שיר, להתקשר בראשון בערב או לקבוע לשבת. אני יודעת שהרוב אחריותי, אבל צריכה שתעזרו לי כי אני מבינה שיהיה לי קצת קשה. ואני אוהבת אתכן ולא רוצה להיעלם כשהן מגיעות. שזה עוד יומיים, רק אומרת.