גרעין לכת

עוד שבועיים ההכנה לקצונה ואני כרגע עציץ בפלוגה. כל כך הרבה חופש שאני לא רגילה אליו. המחשבות על האפשרות שאהיה קצינה מעסיקות אותי כל הזמן. פתאום אני חושבת שאולי אני לא צריכה את כל האחריות הזו שבלהיות מפקדת מחלקה, את כובד הראש, את העייפות המתמדת. ענבר היימן הגיעה עכשיו לבאפ דרום איפה שאנחנו עוברים את האימון ואמרה שהיא נפלה מבהד 1 ולא המשיכה להשלמה, שהיא נכשלה בכמה מבחנים שם. אם אכשל? אם לא ארצה מספיק? אם לא אהיה מפקדת מחלקה מצוינת כמו שאני רוצה להיות? המחשבות על השחרור רודפות אותי- ממתי אני חושבת על להשתחרר?? לא רוצה לחיות על 11/3 עד גיל 23, לא רוצה להיות לבד בתוך המערכת הזו, לא רוצה לפספס חוויות שחברים שלי יעברו. אני קוראת את הדברים שאני כותבת פה וזה ביזיוני. בגלל זה לא לצאת לקצונה? אלה הסיבות הכי מטופשות בעולם. ניראה לי שאחזור לדף שכתבתי לעצמי בו למה אני רוצה לצאת לקצונה. אני מתוסכלת.

אני לא רוצה להיות קצינה ולהשתחרר עוד מלא זמן. אני מקנא בחברי הפלוגה המקורית שלי אוג 16 שהם מדברים על פרק משימה, שהם עוד 5 חודשים בחצי חלאס אמיתי. כשלאט לאט אתם מדברים יותר ויותר על פרק משימה אז זה מעלה בי רצון עז להיות שם איתכם. למה לי כל הצבא הזה? למה לא להשתחרר אחרי שנתיים? אני רוצה להיות חופשייה באמת, להיות אדון לעצמי, להחליט מה שאני רוצה להחליט, לקנות תקליטים, להדריך חניכים חמודים ולהיות להם אמא דואגת. פתאום מלא נוסטלגיה עלתה בי.. ביקשתי היום מתמר לצייר גלופה וזה הזכיר לי נשכחות. שגם היא הייתה פעם בקרקל, הטירונות הייתה מדהימה, הסגל היה מדהים, הסמלת הייתה מהממת, המפקדת יובל הייתה שווה בטירוף. אני מתגעגעת לימי ההתהוללות שלי עם גיל. יאנה קוגן אמרה "רעיה, אני מתגעגעת לתקופה שבה באוהל של 2ג היו שני נגבים" (תמר תבין את המשפט הפלירטוטי). פתאום הכל נשמט וכולם שמחים כי כולם יוצאים לפרק משימה ולחיים חופשיים. אני לא רוצה להיות תקועה בצבא ולשמוע כמה כיף לכם ואיך אתם מתפתחים ואני עדיין פה אוכלת בחדר אוכל. קחו לעצמכם רגע ותפנימו שאוג' 14 בקרקל היו אוריה גלעד ועומר קורן. הקציני