פעם זה היה הפוך

אני זוכר שבכל ערב פסח היינו נוסעים כל המשפחה לדודה שלי שגרה ביישוב אדם. היה לה את הבית הכי גדול וגם בעלה תמיד הכין את האוכל הכי טעים, כמובן שהיה להם את הכלב הכי חמוד. אז כל ערב פסח היינו מתאספים כל המשפחה המורחבת מצד אמא שלי שהיא גדולה לא פחות מגדוד. תמיד חכיתי לאכול, לפגוש את הבני דודים שלי אבל הכי חכיתי לשינה בנסיעה חזור הביתה היא הייתה ממש ממש ארוכה. כי תמיד היה פקק מטורף לפני הכניסה לירושלים היה שם מחסום. בהתחלה לא הבנתי למה יש שם מחסום עם הרבה חיילים שכולם מרחמים עליהם . אחרי כמה פסחים עשיתי מעשה ושאלתי את אמא שלי למה יש מחסום בדרך לבית של דודה שלי. אמא שלי אמרה כמה דברים על התנחלות ושזה לא בדיוק בתוך ארץ ישראל אבל בעיקר מה שהבנתי שהחיילים מונעים מאנשים מסוכנים להיכנס לירושלים. אני בעיקר אהבתי את הרגע הזה שהייתי באוטו וצעקתי "חג שמח" לחיילים וכמובן שהבאנו להם דברים טעימים מהארוחה. ותהיתי מתיי זה יהיה הפוך ואיך זה מרגיש ,האם אתה מרגיש גיבור.כמובן שהגורל עושה צחוק מהחיים שלי  והנה הגיע הרגע הקפיצו אותי לגוש עציון 30 דק' מהבית שלי אבל מעבר לקו הירוק התנחלות שמסביבה הרבה כפרים התנחלות חרדית להחריד ברמה שהם באים למוצב בערב יום שישי מפגינים כי משתמשים פה בחשמל.
עמדתי שמונה שעות היום במחסום בין יישוב ביצר לירושלים.  עברתי מכונית מכונית עם השוטר הצבאי לוודא שהיא בטוחה והיא יכולה לעבור. והבנתי איך זה ההפך .  הבנתי שזה  כיף להיות הילדים הקטנים האלו באוטו שאומרים לי בחמידות מגוזמת "שבת שלום" אםילו להיות נהג משאית של שופרסל. לומר את האמת  מעולם לא הרגשתי כל כך רע עם מה שאני עושה זה ממש לא כמו שזה היה נראה מהאוטו . עצרנו כל כך הרבה משפחות פלסטניות בדרך לירושלים או בית שמש וחלקן בכלל לא היה אישור אז הן חזרו חזרה. אני יודע שאם לא הייתי  מישהו אחר היה עושה את זה ושזה חוק משהו שלא אני קבעתי אבל עדיין הרגשתי שמה שאני עושה כל כך פסול. אני זוכר רגע שעצרנו משפחה נראה לי בדרך לים.  ביקשנו תעודות ולאמא שלהם לא היה  תעודה.. אז היינו צריכים לאלץ אותם לחזור. לא הבנתי מה הם אמרו אבל הילד שם בכה. בגללי? או בגלל המצב? הריי זה מה שאני צריך לעשות. אבל מה בדיוק אני משנה כאן אני סתם עושה מה שצריך. כאילו כמובן שביקשתי סליחה ונסיתי להיות נחמד אבל הוא עדיין בכה . אני לא זוכר שהחיילים שהיו במחסום אז בערב פסח גרמו לי לבכות או בכלל להיות עצוב להפך ההייתי מלא גאווה שהם שומרים עלינו. אז מה עשיתי לא בסדר . אפשר לומר  שאם יש רגע בשירות שהיה לי הכי קשה עד עכשיו יותר מכל דבר אחר, מסעות, שמירות, ריצות, צעקות, יריות, לילות לבנים, זה הרגע הזה. כל כך שנאתי מה שאני עושה  שרציתי להוריד את הנשק ולהגיד להם להמשיך. זה לא שהייתי צריך את המקרה הקיצוני הזה להבין אפילו סתם  לעצור מישהו כי הוא כנראה ערבי ולבקש ממנו תעודה בחשד שהוא מחבל זו סיטואציה כל כך מחורבנת זה כאילו להגיד לו " שומע אני שנייה עוצר אותך כי יש מצב שאתה מחבל" כאילו לחשוב איך הילד שלו מרגיש באותו רגע או הוא עצמו, אין השפלה יותר גדולה מזו.
אז פעם זה היה הפוך ואני הייתי חסר דאגות ומצפון ועכשיו אני זה שעומד שם וצריך לסנן אנשים לירושלים. אני לא יודע מה אני עושה פה. אבל גם אני לא יכול לתת למישהו אחר לעשות את זה.
אני מקווה שיום  אחד אני אזכה לעמוד שם בערב פסח ולא יהיה פקקים כי יהיה מותר לכולם לעבור  ולא יהיו שם חיילים יותר. אני מוכן לעמוד בפקק רק  בגלל איזה דוכן כנאפה.

שבת שלום גרעין יקר.