גרעין לכת

"שלא נדע מטומאה סיג לחכמה שתיקה התפוז לא נופל רחוק מהעץ זה סופו בלון מי שלא טוב לו יום טוב לו רבי נחמן נחמן מאומן מי שלא קופץ אדום שלום שלום ואל תבוא לי בחלום" רחל המשוררת

ביום שלישי חזרתי לבית ליד. נפרדתי מעיר הבהדים ומהאנשים החשובים לי בה. אכלתי את הסעודה האחרונה ונסעתי. הגעתי בחמש אחה"צ הביתה (זאת אומרת לבית ליד), זה היה מושלם כי אז היה לי בול את הזמן להתארגן ולהתקלח ואז להופיע בהפתעה בחדר אוכל לארוחת ערב. הרבה דברים השתנו והרבה אנשים כבר לא פה אבל להפתעתי אני בסדר עם זה, מה שיש עכשיו יותר טוב ממה שיכולתי לתאר. חשבתי שאשכח כל מה שאני יודעת על ניהול המשרד והמחלקה אבל גיליתי שזה כמו לרכב על אופניים- הגוף זוכר ולא שוכח לעולם. מצאתי את עצמי מכינה בטבעיות גמורה מצגת בטיחות של חודש יוני, מתייקת מסמכים, מפיקה דו"ח קילומטראז' ומדברת עם נגדים וקצינים. זה היה כמו ריקוד ישן . מצאתי את עצמי כבר ביומיים הראשונים שלי פה מחזקת קשרים שנחלשו ומייצרת קשרים שלא היו קיימים. השארתי את אוסף הסיכות שלי בבית ליד, הוא ישב שם לבד כמעט חודשים. אתמול הסתכלתי בו וקלטתי שיש לי שם שתי סיכות לוגיסטיקה שנקראות חלגונים. הן מכוערות במיוחד, שילוב הצבעים, הצורות, וחוסר הבהירות משוועת נותנים בחילה והסתייגות. אף אחד כמעט לא הולך עם הסיכה הזו, היא מכוערת ומביכה. אבל

גרעין יקר עוברת עליי תקופה קצת עמוסה אנחנו כל הזמן בין תרגילים. אבל רציתי לשתף אתכן בקטע שכתבתי לקראת החג 90, ביקשו ממני לכתוב אבל בסוף לא היה זמן לי זמן להקריא את זה. אהלן קוראים לי בנצי אילוז אני בן גרעין לכת בשכבת מרום לוחם בגדוד חמישים בנחל עוז. אז התכנסנו לציין 90 שנה לתנועה היקרה שלנו והתבקשתי לכתוב משהו על התנועה מה היא בשבילי . אז ככה לא מזמן היינו במעגל שיח כזה עם חברה ממכינה שפועלת בנחל עוז. היו כל מיני מעגלים בעיקר על יהדות אבל יובל לביא מגרעין סיני שהוא ללא ספק בחור רציני אירגן שיח על מה זה פוליטיקיה. אז בגדול דיברנו על מה זה אומר פוליטיקה, פולטיקה רחבה פולטיקה צרה ואז איכשהו הגענו  לפוליטיקה אצל נוער, תנועת נוער ואז מישהו זרק  אהה "התנועה שלכם היא שמאלנית לא?" ועניתי לו בצורה לא כל כך  חדה או ברורה.  אמרתי כמה דברים על פולטיקה רחבה, מפלגתיות על חינוך אבל לא הצלחתי לשים את אצבע על הנקודה. אני מניח שרובכן מכירות  את סוג השיחה הזאת שקשה להסביר לאנשים שלא חווים את התנועה.  לא שיש לי בעיה להגדיר את עצמי כשמאלני זה חשוב לדעתי  אבל התנועה , התנועה היא לא שמאלנית היא

נעשו על כך מחקרים רבים ועדיין התוצאות הן לא חד משמעיות. מה קורה לבני גרעינים, בפרק צבאי ראשון? אחרי הדוקטורט שלי, החלטתי להקדיש את חיי לשאלה שהעסיקה אותי רבות- מה זה הדבר הזה, שמשגע, ומתסכל, ומעצבן, ומעציב, ומחרפן בפרק צבאי ראשון של מסלול הנחל. מה זה שגורם לאנשים להרגיש שהגרעין הוא כבר לא חלק מהחיים, שכל אחד לעצמו, ושהגעגוע מגיע רק לעיתים. הממצא הראשון שלי הוא- שהגרעין הוא כבר לא חלק מהחיים. כמו שחשבתי. עכשיו, בניגוד לשנת השירות אותה הגרעין חווה יחד, כל אחד ממלא את חייו באנשים שאיתו פיזית ביום יום, אם זה בבסיס, במשרד, או בדירה, ואם בבית- פתאום המשפחה תופסת יותר מקום, החברים מהבית. זוהי תופעה בלתי נמנעת. מה שמוביל אותי לממצא השני- הממצא השני שלי, הוא שכל אחד מרגיש לעצמו, במיוחד במצב אליו נקלענו של מוקדים בודדים. את התופעה הזו אני מסבירה באמצעות הממצא הראשון. הגרעין, והאנשים שבגרעין הם לא לצידינו בחיינו היומיומיים. אנחנו מרגישים לבד בתחושותינו כלפי הגרעין, התנועה, העתיד. זה מפחיד. את תחושת הגעגוע המזדמן לא הצלחתי להסביר בצורה מדעית, כי אין הסבר מדעי לתופעת האהבה. אני רק יכולה להגיד

שינוי בלוז. שוב. אחרי שבוע משוגע שוב אני מפתיעה את עצמי, מתנדבת לאייש את ההפסקה האחרונה שלי כמפקדת בחום הגדול של שדה בוקר אחרי שהתעוררתי כל כך מוקדם כי גם לזה התנדבתי כי ככה לימדו אותי. שדה בוטן וש''נ וכל מדנית שדיברתי איתה מהתנועה אמרה בפירוש "תתנדבו, זה עושה רושם טוב על התנועה וזה תמיד כיף להתנדב כמה בנות ולעשות את הדברים יחד". אז זה נדפק בי קצת ונשאר בי ובאותו רגע זה ממש מבאס אבל היום בהפסקה בין שהערתי על כובע ותזכרתי על שעות ובגדים מתחת למדים הבנתי שעוד שעה וזה נגמר. אין יותר חניכים, אין יותר תדרוכים, אין יותר בכי על זלזול של נוער, אין יותר שתיקות להתנדב לבנות מקצים ואולי זו בכלל הפעם האחרונה שאסתובב לי סתם בין האוהלים הנפולים בפלוגה. ובאותו רגע הבנתי את מה שחניך שלי אמר היום בשיעור אהבת המולדת "דרום אפריקה זה המקום שאני מרגיש בו הכי בנוח, גם אם אני לא מרגיש בו בטוח כמעט אף פעם". ומצד אחד זה עצוב, כי לא נעים לדעת שהבית שלך הוא לא בטוח, לפחות לא עד הסוף. אבל מצד שני אני חלק מהבטוח, אני עכשיו הותיקה, אני קובעת מה להגיד ואנשים יבחרו להתייחס לזה בצורות שונות

אני בחרתי לצאת לפיקוד, בחרתי לחנך, בחרתי להיות משמעותית לחיילים. אני מאמינה באדם, בשיוויון, באהבת חינם, קבלת השונה. אני מאמינה בהרבה דברים. אבל אין לי שותפים. הסגל של פלוגת קרקל מרץ 17 פשוט אטום וביזיוני. מכים מדברים על חיילות שלהן מאחורי הגב ואומרים עליהן שהיו "מתים לזיין אותה", "לצאת איתה", "איזה כוסית זאת", "איזה פצצה זאת". אחכ הם יוצאים החוצה לח' שהכיתה עשתה ומעזים להסתכל עליה אחרי איך שהם דיברו. המכיות ונשות המפל"ג מדרגות את עצמן! הן נותנות לבנים פה לדרג אותן או לכל הפחות לגטימציה שידרגו אותן "כמה אתה מדרג אותי משה?". אמיתי המ"פ שובניסט לא קטן- בפלוגה הזו אין נגביטסית אחת. הבנות לא יכולות? לא ניראה לי. בפלוגה שלי של אוג' 16 היינו 6 נגביסטיות מתוך 9 סה"כ. הדיבור בסגל הפלוגתי מלא בקללות ואני חושבת ששפה יוצרת מציאות. המציאות שנוצרת פה היא לא טובה אח"כ החיילים יוצאים עם זה לאזרחות. אני לא בוחרת לשתוק כשהמכיות פה יורדות על החיילות האתיופיות שלהן, אני לא בוחרת לשתוק כשהמכים מחפיצים את החיילות שלהן, אני

למה אנחנו חיים? אין משמעות לחיים. אדם יוצק משמעות לחייו. בן אדם נולד ובן אדם מת. אם לאדם היו חיים רעים אבל אף אחד לא יודע אז היו לו חיים רעים? אם לאדם היו חיים טובים אבל אף אחד לא יודע אז האם זה באמת קרה? למה אנחנו מחנכים? הכל הבל הבלים ואין חדש תחת השמש. הגלגל מסתובב, מלחמות ימשיכו, מעמדות ישארו לנצח, ולעולם לא יהיה שוויון. כל דבר שנפעל למענו מישהו יפעל הפוך מאיתנו במקום אחר. מה אנחנו בכלל יודעים? האם יש אמת אחת? למה אנחנו ציוניים? הרי לאומיות, אחד גורמי ההרס הגדולים של האנושות. אנחנו משמרים את המלחמה. אולי כדי להיות שוחרי שלום אמיתיים עלינו לפרוש מהמשחק. להתנתק מההיסטוריה והאידיאליים החלוציים. אולי יהדות לא צריכה לתפוס מקום בחיי בכלל? למה אנחנו אוהבים? הרי זה רגש ככ מורכב, כל כך לא שלם, כל כך רווי כשלונות שברונות לב ואכזבות. למה אנחנו מכניסים אנשים לחיינו בידיעה שזה דורש מאיתנו ככ הרבה? אולי כל אדם שנכנס לחיינו הרגשות לא יהיו זהים בשלמותם. והסוף לכך יהיה טרגי מדי? האם זה שווה את זה? עדיף לאהוב ולהיפגע או לא לאהוב? אולי כי היתרונות עולים על החסרונות. Happiness is only real when sh

"מתי הטסט הבא שלי?" שאלתי את מורה הנהיגה שלי בחשש. ואז ללא אזהרה ובלי כל הכנה הוא ענה- "מחר" שיט. מה מחר? אני לא נהגתי שבועיים, אני שכחתי איך לנהוג, אני לא צריכה עוד כישלון בטסט לפרוטוקול... החלטתי לא לספר על הטסט הזה לאיש, כדי שכשאכשל, אף אחד לא יהיה מאוכזב ואף אחד לא ירגיש שהוא חייב ל,אול איך היה. כששאלו אותי מתי הטסט הבא עניתי שאני לא יודעת ולא אכפת לי, אבל בליבי ידעתי שקיים הסיכוי שאעבור. החלטתי לישון מוקדם, אבל בול באותו ערב שלפני הטסט כל הבנות בחדר עשו מסיבת במבה, ביסלי ואקסל עם וודקה. היה רעש, באלאגן, בנות שיכורות בכל מקום... עזבו את זה שיש לי ממש הרבה ביקורת כלפי אנשים שמשתכרים בבסיסים בצבא, ועזבו את זה שהן בקורס נהיגה ועולות לנהוג על משאית למחרת בבוקר-כל זה לא משנה, מה שמשנה זה שהן השאירו אותי ערה. אותי! את הבחורה עם הטסט שצריכה לישון טוב והרבה. אוף, נרדמתי רק בשתיים לפנות בוקר וקמתי בחמש וחצי, חרף כל מאמציי לא הצלחתי שלא להיות עייפה, שמחתי שלפחות יש לי תירוץ לכישלון בטסט שעוד לא עשיתי. הגיעה השעה תשע ואיתה הגיע הטסט. וכמו שחשבתי, גם בו נכשלתי סתם.

למדתי לשחק שש-בש. התרגלתי לשתות קפה שחור. אני לא מעשנת. אני לא מזרחית. אני לא תימניה. החלום שלי הוא לשחק שש-בש ותוך כדי ללגום ברגעים רלוונטים מהקפה השחור שלי ולעשן מדי פעם סיגריה כשיש לי זמן במשחק. בחלומי המתוק אני תימניה ואני אלופת השש-בש. חלום שכנראה לא יתגשם..