הבית שלי שלנו

עברנו סדנה בסד"ח.
דיברנו על עצמנו, על ההיסטוריה ואיך היא משפיעה עלינו, ואחר כך על יהדות וישראליות - מה שייך לאן, מה שייך אלינו.
שם גיליתי שאני היחידה בצוות שאין לה מזוזות בבית, ובהפסקה שאלתי אתכן אם לכן יש. כי היה לי מוזר שזה מעולם לא הוצג כדבר יוצא דופן. כבר 20 שנה אין לי מזוזות בבית, וזה לא הפריע לאף אחד.

הפעילות האחרונה הייתה "הבית שלי". קיבלנו דפים נחמדים עם מקומות למלא בהם דברים על הבית שיהיה לי.

כשדמיינתי את הבית שלי, חשבתי על הבית שלנו. הבית שיהיה לנו.
אולי זה מוגזם, אבל זה הבית שאני רוצה לחיות בו. בית שהוא משותף, עם מי שמאמינות כמוני שאפשר לעשות דברים אחרת.
חשבתי על הבית שלנו והלב שלי חייך קצת, אפילו אם רק מזה שהבית הראשון שעלה לראשי הוא איתכן. שזה לא השתנה למרות שהגרעין מאוד רחוק ממני עכשיו, למרות שהבית הבא שיהיה לי איתכן הוא בעוד שנתיים (וחודשיים).

והתחלתי לענות על השאלות לפי הבית שלנו.
איזה ספרים יהיו לך בבית? הנסיך הקטן, אומנות האהבה, שנות המחנות העולים.
שנות בשביל הבדיחה שלי עם עצמי, והאחרים ברצינות תהומית.

איזה שפות ידברו בבית שלך? עברית.

תצייני יום כיפור/שבת/סילבסטר/יום האהבה? ברור. את כולם, בדרך שהיא לא דתית.

תשמרי כשרות? לא. זה לא משמעותי לי.
אבל... אם בת גרעין שלי תרצה שנשמור כשרות, אני לא חושבת שיהיה לי אכפת.

יהיו לך מזוזות? לי לא חשוב שיהיו. אבל אם למישהי זה עקרוני, אז שיהיו.

ועוד שאלות, על חתונה אורתודוקסית, על ברית מילה, על השמות שאתן לילדים שיהיו לי.
היה לי מעניין לחשוב לעצמי מה עקרוני לי ומה לא, מה אני כבר חושבת עליו ומה רחוק ממני מאוד.

המתודה הייתה לשבת עם חברת צוות ולנסות לבנות בית משותף.
זה היה פחות קשה משחשבתי, והסכמנו על הכל חוץ מברית מילה וחתונה אורתודוקסית. מסתבר שאלה הדברים שלא אתפשר עליהם.

אבל זה בכלל לא מה שעניין אותי.
עניין אותי לחשוב פתאום מה אתן תענו אם ננסה את זה בגרעין. מה לכן עקרוני, על מה תתפשרו.
ובעיקר - איך דברים כאלו עוד לא עלו?
הרי כבר גרנו יחד. קיימנו בית.

ואולי הדברים האלה פשוט לא עקרוניים לנו כמו שהם עקרוניים בחלקים אחרים בחברה, פחות מעסיקים אותנו. הם לא מה שימנע מאיתנו להיות קבוצה.
או שאנחנו מסכימים על הכל, אני באמת לא יודעת.

ואני יודעת שזה פוסט קצת מוזר, בעיקר כדי לחלוק איתכן את החוויה הזו, שהייתה לי שונה.
גם המחשבה האוטומטית עליכן, והברק בעיניים כשהסברתי לצוות שהבית שדמיינתי הוא לא רק שלי, הוא שלי ושלכן, וגם השאלות שמעולם לא שאלנו בגרעין ולמה בעצם.