גרעין לכת

זאת היא, היא מהלכת בין ההמון, כל יום שישי. הולכת בחינניות שמשגעת כל עובר מהלכת כמעט בקפיצה, ממש ככה בכל צעד, היא טיפה לא נוגעת. וכל דריכת קרקע שלה זורעת חן בטבע, כאילו היא השמש בכבודה ובעצמה. היא מגיעה לצומת דרכים ובוחרת בדרך הסוענת, בוחרת להתערבב עם כמה שיותר אנשים, שכולם יראו, שכולם ידעו. וזה חודש אוגוסט אז חם, השמלה התכולה נדבקת אל הגב, זרועות מנצנצות מזיעה של קיץ טוב ולפתע בריזה קלה מן הים הרחוק השמש יוקדת מעל הראש וגם את אחותה היא לא מפספסת, מבליטה לה כל נמש בעורה החלק. היא מגיעה אל מפתן הדלת, עולה מדרגה, דופקת בנקישה רכה ומחכה. 1,2,3.. היא מתחילה לספור, בפעם האחרונה לקחו לה 52, אולי עכשיו יותר? 10, 11, 12.. הפעם היא תםתיענ בחולצה דקה? 26, 27, או תתבייש שוב בגופה? 34, 35, 36 היא תשבור היום את השיא, 46, 47, איך פעם קודמת החזיקה כל כך הרבה? 51, 52, 53, 54, 55, פתחה. ''שברת את השיא'' היא אמרה לה. ''מה?" "חולצה יפה"- האדומה הזו מפעם. היא נכנסה בפתח, תפחה את רגליה בשטיח, הניחה את הכפכפים במגירה בצד ונכנסה לדירה. יש בה קרירות לא ברורה, אור קלוש ורי