מרכז העולם
כבר מהערב הקודם הבגדים מונחים על הכיסא במסודר. בבוקר, אחרי מקלחת מרגיעה היא לובשת פריט פריט, ממש כמו טקס אצולה, את החולצה הלבנה, המכנסיים, החולצה המכופתרת וכל כפתור נסגר בקפידה. הנעליים ננעלות על הרגליים, נוצצות נוצצות, צבען משגע את כל מי שחולף על פניהן. והכל צמוד ונקי ומסודר, השיער נאסף צמוד לקרקפת, האיפור נמשח על פניה. בושם ניתז מבקבוק גדול שנרכש מזמן והיא מוכנה. היא עולה על האוטובוס הקרוב לביתה, ממשיכה ברכבת שנמשכת שעות וכולם תוהים כמה זמן לקח לה ולכבוד מי ההשקעה?
כל הנסיעה היא תוהה למה לא לבשה הבוקר את השמלה המרשימה שתתנופף ברוח ואת הכפכפים היפות שמחמיאות לרגלייה, אבל הבוקר היא בחרה בבגד שגם חברותיה ילבשו היום. במרכזית היא מהלכת בין כל האחרים, אותם בגדים, תכשיטים שונים, שיער אסוף אולי בצמה, אבל כולם בסופו של דבר דומים- פשוט נוסעים לבסיס, כל ההשקעה הזאת בבוקר כדי להרשים את מי? את הדייט שקבעה? את העוברים והשבים בטיילת? את החברות בקולנוע? את העיניים הבוחנות בבר?
ויש כאלה שלא משקיעים. אם אפשר לבוא עם חולצת סוף י''ב למסיבה אז גם לא קריטי שהחולצה מחוץ למכנסיים או שהשיער לא אסוף. אבל למה פתאום זה כל כך חשוב? אם באזרחות חשוב לי לקבל את כולם, עם חוש האופנה הייחודי להם, גם את האיש בחצאית, גם את ההיפי שלא כיבס את השרוול במשך לפחות חודשיים, למה שיער אסוף או שני עגילים באוזן כל כך צורמים לי בעיניים?
תגובות
הוסף רשומת תגובה