בלט בקריית מלאכי

התחלה שלא קשורה וכן קשורה למה שאכתוב בהמשך: העניין של הבלוג הזה מרגש אותי מאוד, תודה שאתם כותבים בו וגורמים לי להרגיש קצת יותר איתכם בחיים. לאב יו

 -

לפעמים אני מרגישה שהחיים בדירה הם כמו מופע מחול ארוך ומעייף.

לרוב הוא יפהפה, הרמוני, מסחרר ומרגש. בתנועה בטוחה ובלתי פוסקת אנחנו רצות ומתמרנות בין המשימות לחיי הדירה שדורשים תחזוק, ליחסים שלנו אחת עם השנייה וליחסים שלנו מחוץ לארבעתנו, רוקדות שיחות על חינוך ומוסר, ייאוש ותנועה, אהבה, בנים ובנות, מוזיקה, ספרים, סרטים. כל זאת בתחושה מתמדת שחיינו מתנהלים מול קהל צופים דורשני - שהוא, פעמים רבות, אנחנו עצמנו.

אבל כל כמה זמן, באופן די קבוע, אנחנו נכנסות לאיזה פואטה (תשאלו את יעל, זה פירואט אין-סופי) שלוקח את עצמו קצת ברצינות מדי. אחת לתקופה (השבוע, למשל), אני מרגישה שאני יוצאת משיווי משקל ומאבדת את הנקודה שהסתכלתי עליה כדי לא ליפול; פתאום הכל מסחרר עד בחילה והצבעים מתערבבים, ואנחנו כבר לא חינניות וכל-יכולות אלא מזיעות וכועסות והכל לא הרמוני והקהל שורק בוז עד שאין לנו ברירה אלא ליפול לרצפה. אצלי זה מלווה, על פי רוב, גם בהתמוטטות פיזית של הגוף שדורש הפסקה.

הדימוי אמנם לקוח מעולם מושגים שרחוק שנות-אור ממני ומהדבר המגושם שיוצא לי כשאני מנסה לרקוד, אבל אני מרגישה שהוא מתאים בדיוק - כי כמו בלרינה, חוץ מהצורך לרקוד, אני שבויה בתוך ההכרח להיראות מוקפדת למשעי (וגם מאוד נשית, יש לציין): שהרי כל שינוי קטן שבקטנים בתסרוקת, במשקל, בהרכבת המשקפיים - גורר גל של תגובות מחניכים, מורים או אנשים ברחוב. כל טעות שאעשה נצפית, ועל כן כל רגע חייב להיות מחושב עד לדקויות;

אני עכשיו יושבת בחדר המורים: אמנם אני עסוקה במשהו חשוב, כמו כתיבת פעילות או רשימת טו-דו ליסט יומית שתאפשר לי לספור את כל אין-ספור הדברים שיש לי לעשות, אבל יש סביבי מורים רבים, והם לוטשים עיניים. אני צריכה לעשות משהו שיבהיר שאני לא סתם מתבטלת- הרי גם ככה התחושה של רבים מהם כלפי החיילים בעיר היא שהם מבזבזים את זמנם. אני קמה, ומעמידה פנים שאני הולכת בהחלטיות רבה למקום שאני עוד לא יודעת איפה הוא, אבל בטוח יש לי בו משהו חשוב ומשמעותי לעשות.

אני שוכבת בדירה על הספה: אני מסדירה נשימה אחרי שעליתי 64 מדרגות ודיברתי עם מיליון וארבעה חניכים. הגוף אומר לי - מעין, את עושה את הדבר הנכון, מה שאת צריכה עכשיו בשביל להמשיך לתפקד היום וגם להיות אוהבת אדם וסבלנית זה לשכב עוד קצת על הספה הזאת. המוח והסופר-אגו אומרים לי: אלמה ונעה בדרכן לדירה, הן הולכות להיכנס כל רגע ולראות אותך שרועה על הספה תחת המזגן, ולא ידעו שנכנסת לפני שתי דקות. הן גם הולכות להיות רעבות, ממש כמוך, והן - בניגוד אלייך - תמיד עסוקות בבישול ארוחת הצהריים כשהן מקדימות אותך ואת סיון. את רוצה להיות בת-הדירה שלא מכינה ארוחת צהריים לחברות שלה? קומי, עכשיו, ותתחילי לבשל. אני קמה.

לפעמים אני רוצה קצת לרקוד לבד, להרגיש שגם אם אעשה תנועות גדולות עם הידיים לא אפגע באף אחת. שגם אם אצלע ואמעד לא ישרקו לי בוז, שגם אם אשמין וזה יהיה מאוד נוכח על בגד-הגוף-מדי-א' שלי אני אוכל, אם לא להרגיש בסדר עם עצמי, לפחות לא למדוד את עצמי ביחס לשאר הבנות. ככה הרגשתי אתמול, רגע לפני שהתחלנו שיחת דירה מורכבת על תחושות של לבד, ועל הפרידה ההולכת וממשמשת של סיון מאיתנו. בסופה הרגשתי את ההפך הגמור. אנחנו להקה קטנה - של רקדניות, של ציפורים, של נגניות. זאת גם הסיבה שכשהתיישבתי לכתוב קטע לבלוג הדבר שהרגשתי שהכי בוער בי הוא היחסים בינינו - הם מרכז הסיפור. כשהם טובים ומשוחחים אנחנו מלאות בחמלה ואהבה אחת כלפי השנייה, וכלפי עצמנו, ונכונות הרבה יותר לקבל את תלאות היום-יום; וכשהם צולעים ודורשים שימון אנחנו כועסות אחת על השנייה, ויותר מכל מרגישות רע עם עצמנו - שאנחנו לא בסדר, שאנחנו לא מספיק טובות, שורקות בוז לעצמנו חזק יותר מכל אחד אחר.

המזל הגדול שלנו הוא שאנחנו כל כך אוהבות זו את זו, שבסוף תמיד אנחנו יושבות ומתבוננות אחת בשנייה בשעה מאוחרת של הלילה, בשיחות קשות ואמיצות, ומוכנות להקשיב, לקבל על עצמנו את הרגשות שצפים, ולהתאים את קצב הריקוד לשאר החברות בלהקה.

(והנה, כמעט כל הקטע יצא לי בלשון רבים)