גרעין לכת

לפעמים, הגוף שלי צריך מנוחה. כלומר בדרך כלל הנפש שלי צריכה מנוחה, אבל אני לא נותנת לה כי תמיד יש מה לעשות. אבל לפעמים אני מבינה שהגוף שלי צריך לנוח. זה קורה נגיד אחרי, גלישה, או סתם זמן ארוך בים, טיול, שבוע קשה בקריית מלאכי. אבל אני בדרך כלל מסרבת לתת לו זמן של כלום, של מנוחה. כי כשיש זמן של כלום, רק אני ועצמי, אני חושבת. וכשאני חושבת זו לא מנוחה. חושבת על החניכה שסיפרה לי על ניסיון התאבדות,על הוסטל בית דרור, על החניך שאמא שלו ישבה עליו שבעה כי הוא יצא מהארון, על חניך שאבא שלו לא נותן גט לאמא שלו למרות שהיא רוצה להתגרש, על הילד בתיכון שסובל מבריונות, ואלימות, ועל ההיא שישנה שעתיים בלילה כדי לעבוד ולפרנס את המשפחה אבל גם להצליח בלימודים. או לפעמים אני חושבת על השנאה, על הגזענות, על המלחמה הבלתי נגמרת, על הפיגועים, והריסת הבתים, והמעמדות, וההרוגים. ולפעמים אני חושבת על הבחור שהשאיר אצלי שריטה לפני שנתיים. כן, בגלל זה היה לי שבוע קשה במיוחד. ביום ראשון 24.9 ציינתי שנתיים.( לא בכוונה, זה חקוק בזכרוני, למרות שניסיתי לא לייחס לכך חשיבות.) שנתיים לאותו יום מקולל שאיזה מישהו, זר,  החזיק

כן כן כן ביתר מה לעשות , קבוצת כדורגל בישראל כמו משפחה לא בוחרים ומה לעשות קיבלתי משפחה גזענית ואלימה לפחות ככה היא עכשיו. נסיתי לבחור לאהוד קבוצה כמו הפועל קטמון ( קופארטיב עם פוריקטים מדהימים) או ביתר נורדיה (קבוצה אלטרנטיבית לאוהדי ביתר ) אבל אני לא מצליח, קשה להבין את זה למי שלא אוהב כדרוגל אבל אהבה לקבוצה היא משהו שאין בחירה בו ואני אוהד ביתר זו הקבוצה שגדלתי איתה  אני ואחי יוסי התפללנו שתנצח בכל משחק והלכנו למשחקים היללנו את הכוכבים שלה גם ביסודי היינו מתרגשים כל פעם שהקבוצה של הבית ספר שלנו הייתה משחקת עם הנוער של ביתר  . והרי אני סוציאלסיט ואני לא יכול לסבול כל אמירה וצעקות מהיציע של הפלמיה (ארגון אהודים פשסטי וגזעני של ביתר) אני מזמן כבר לא קשור למה שקורה בבית שלי או לדעות הפוליטיות אפילו זר  וכל החברים והגרעין שלי בכללי לא מעוניינים בכדורגל אז איפה אני בכל זה איך אני יכו להיות אוהד ביתר שהמעשים כל כך לא נוכנים וצודקים  אז לעזוב לוותר?  ופעם היא לא הייתה ככה פעם כל הירושלמים היו אוהדים שלה כולל הדג נחש והחברה הכי טובים אבל כולם וויתרו עליה אני מניח שגם אני הייתי מוותר אבל אני

ידעתן, שכבר אין התנחלויות? שנים שאני חיה בשקר, וביום בהיר אחד, שקופית אחת של מצגת - והופ! הן נעלמו העולם כולו מתעסק בשאלת הפינוי והבינוי והשטחים והכיבוש, ובמחי קליק על העכבר - נפתרו הבעיות  המק"ס עומדת ומסבירה, אתן יוצאות להגנש בהשלמה וחשוב שנדבר איתכן על "אתיקה של הסברה" זו התיישבות, לא התנחלות. זה הפתרון לבעיה והשקופית ברורה ובהירה מסודרת בטבלה ימין - אסור ושמאל - רצוי (לא בפוליטיקה חלילה) מילה כתובה אחר מילה שלא נטעה גם לשנייה הגדר האפורה, כבר לא גדר ההפרדה עכשיו הכתיבו לך מילון - אמרי גדר הביטחון ואין דבר כזה כיבוש, ולא גירוש גם לא בריחה כל מה שקרה אז פה בשטח זו השתלטות של הצבא יצאתי להגנש בפעם הראשונה ביום חמישי. לקראת ההגנש היו לא מעט הכנות, וביניהן תדרוך של המק"ס. ובין עשרות השקופיות על נהלים והנחיות, הייתה שקופית על "אתיקה של הסברה". מסוג הדברים שגורמים לי לשאול את עצמי איך אצליח להיות קצינה וחיילת לעוד שנתיים, בלי היכולת להביע עמדה ולהתחרפן ולכעוס. למזלי יש לי אתכן, וגיליתי גם שותפות אמיתיות בחברותיי להגנש, ואנחנו מדברות

אחד מהבתי ספר שהייתי בהם השבוע הוא בית אקשטיין בראשל"צ. בסוף כול תדרוך אני יושבת עם הרכזת של השכבה או עם אחת המורות ושואלת שאלות על התלמידים המורה סיפרה לי על אחת התלמידות שמגדירה עצמה כגבר, כמובן הבנץי שבגדנ"ע תל יד זה יכול להימצא בסיטואציות מביכות לא נעימות בעיקר מכיוון שהוא רק בתחילת התהליך. שאלתי את המורה שאלות כמו"איך לפנות לתלמיד בלשון זכר או נקבה(אולי עדיין לא יצא מהארון בפני חבריו לכיתה וזה יביך אותו) האם הוא ירצה להתקלח בנפרד וכו. המורה אמרה"אהה שטויות עזבה היא סתם בגיל ההתבגרות זה יעבור לה"(כן כן אתם שומעים נכון התעלמות מוחלטת מהעובדה שהיא כבר לא היא והיא רוצה להיות הוא) ניסיתי להסביר למורה עם כול הסיטואציה המוזרה שהיא בת 50 ואני מייצגת את הצבא בשבילה שאם התל יד בחר להיות גבר זו בחירה שלו וצריך לכבד אותה. והשילה נגמרה די מהר כי הבנתי שאנחנו מגיעות לסיטואציה של ויכוח שהיא לא מתאימה בגלל התפקיס שלי לייצג בשבילה את צה'ל חזרתי לבסיס כתבתי את התדרוך למפקדת וסיפרתי שם את הסיפור שתדע שיש חניך כזה ושתשאל אותו איפה הוא רוצה להיות עם הבנים או עם הבנות באוה

כל מי שאי פעם יצא לי לדבר איתו על מוסד הנישואין ודאי זוכר את תחושות הרתיעה שלי  מהדבר. לא רק כלפי הרבנות שמחייבת זוגות יהודיים להינשא כהלכה ומדירה את כל מי שלא עומד בקריטריונים, ולא רק כלפי תעשיית החתונות הצינית שמתרגמת רגעים אנושיים שמחים לקופות שמגלגלות מאות אלפי שקלים בערב - אלא גם בפשטות הפחד העמוק מלהחליט שמישהו יהיה "האחד", נסיך החלומות איתו ארצה לבלות את כל חיי. מי אני שאבחר בשביל מעין של עוד שלושים שנה עם מי היא תחלוק את חייה? עם כל המטען המבאס הנ"ל הלכתי אתמול, יחד עם אלמה, נעה, סיון ונעמי (בת שירות אהובה עלינו שעזבה זה עתה), לחתונה של מיכל והדר. מיכל היא רכזת מנהיגות נוער בעיר שיצא לנו לעבוד איתה קצת ובמחווה חמודה החליטה להזמין אותנו.  מהר מאוד גיליתי שגם בתוך הררי הקיטש המובנה, תותחי הבועות והעשן ואותיות זוהרות שמאיייתות "LOVE" בגודל של משאית, לא יכולתי להישאר אדישה לכך שעמדו תחת החופה איש ואישה שבאמת ובתמים הרגישו אהבה עמוקה ובלתי מתפשרת זה לזו. לא יכולתי להישאר אדישה לדמעות של מיכל, שהיו מאוד אמיתיות, ולחיוך המתפשט של הדר. אה כן, וגם לכל החברים ה

היא סולידית, יפה כזאת, לא בולטת לא נבלעת. יפה כזאת, נקייה, משפצרים ומשפצרים והצבע נשאר, אין אין על כומתה שחורה. ולמה היא אותי כל כך מלהיבה? לא כי השריון הוא חיל שנוצץ, למרות שהשירות בו ממלא גאווה משומנת בזפת, לא כי מ''כית טירונים זה ה'היי-לייט' של שירות משמעותי, דווקא בגלל החיל המחנך עכשיו אני אוהבת אותה. שנים על גבי שנים מהלכת לה יחידה אחת פיקודית על הגבול הדק בין פיקוד להדרכה, יחידה שמזלזלים בה והיא קטנה איכותית אבל קצת עקומה. והילדים הגדולים עם הארונות והפלאפלים על הכתפיים קבעו באמירה חדה, בעזרת צבע אחד- מפקדות בגדנע אינן מפקדות, חד וחלק. שלא יהיה בילבול בין המחו''ה לחווה, שכל אם עבריה תדע, מפקדת בגדנע היא אחת עם תג מיוחד וכומתה ככלל החיילות בחיל החינוך, גם אם רבט לזרוע וגם אם יש שרוך, מפקדת בגדנע היא רק בשם, בתודעה היא מדריכה. נקודה. אבל אף אחד לא יגיד בקול את מה שאומר לכולם בראש, את ההבנה על היותנו לא באמת מפקדות יושיבו על הכתף של הכלל צהליות ונחבוש אותה על הראש פעמיים בשבוע אחרי שבמול לחדר אוכל נגיד שכומתה שחורה בין היתר היא למפקדות אבל למפקדות בלי הכומתה