גרעין לכת

כבר כתבתי את הפוסט הזה, ואז הוא נמחק. כמעט ויתרתי ואמרתי שאכתוב לכן בווטסאפ בקצרה, אבל זה כבר אותו הדבר ופה אפשר לחפור בלי להתבייש. בראשון היה לנו ערב סיכום שנת עבודה. אחרי החלק הפורמלי והמצגות עלינו על אזרחי ונסענו לחאן בארות, במכתש רמון. הכנו פויקה, עשינו כיף וצפינו בכוכבים - כי השמיים הם הגבול. היה נחמד באמת. בדרך חזרה, בחלק האחורי של האוטובוס, בארי ניגן בגיטרה וזייפנו שירים גרועים. כמו בטיול שנתי. כשסיימנו לזייף עומר אדם ושלמה ארצי בארי ניגן סתם שירים, מלא שירים. זוכרות שגרנו יחד, ותמיד הייתה מוזיקה בסלון? אז זהו. בער בי המון געגוע. לחיים יחד, למוזיקה, לבנצי מנגן ברי סחרוף.

הסיפור שלנו מתחיל בצייד שקם ב05.00 בבוקר ורוצה לצוד דבר מה. הוא הולך ומחפש ולא מוצא שום דבר. ממשיך לחפש ולא מצליח. לבסוף לאחר מספר שעות מתייאש ומתחיל לחזור זעוף פנים לכפר. בדרך עובר בנהר ומוצא שני ברבורים לבנים זכים וטהורים. הוא מתרגש ויורה בחץ וקשת באחד מהברבורים. הברבור מת וצולל לתוך קרקעית הנהר. חוזר הצייד שלנו אל הכפר מאושר בחלקו. בלילה הוא מתקשה להירדם וחלום טורף את שנתו. בחלום מופיעה נערה כשבידיה נוצה לבנה. היא מסתכלת עמוק לתוך עיניו של הצייד ואומרת לו "איך יכולת לעשות את זה? איך יכולת להרוג את אהובי?" הצייד קם ב05.00 בבוקר ומיד חוזר לנהר. שם הוא פוגש בברבורה לבנה. היא מסתכלת על הצייד שלנו הוא מסתכל עליה ולפתע שולחת את מקורה לעבר הלב שלה ומתאבדת. כך צוללת אל תוך קרקעית הנהר ממש כמו אהובה הצייד המום למראה עיניו וחוזר חזרה לכפר. "כל העולם דממה כל העולם שממה" חוזר הדובר בסיפור. וכך הסיפור נעצר בין הצייד לבין שני הברבורים המתים ואף אחד לעולם לא יידע על אשר התרחש..

אני לא יודעת אם אני מאמינה במסלול בני גרעינים בצבא. אני חושבת על זה המון דברים. הרגע שבו התערערתי הוא כשחוויתי את נריה. נריה עשה שנת שירות ב'דרך לוטן' והתגייס לאחר מכן ליהלום. הקומונה שלו בחרה לא במסלול הנח"ל וכל אחד התגייס למקום אחר. נריה הוא בחור מדהים- ערכי, פיקח, ביקורתי, מתנדב. הוא תמיד מדבר ואיכשהו כולם מקשיבים לו. הוא אומר את הדברים הנכונים בזמן הנכון. הוא מקשיב. הוא מביע דעה. הוא יהיה מ"מ מצוין. הוא גרם לי להבין שצריך לפזר את האנשים הטובים בכל החילות בצבא ולא רק בפלוגות יחידות ובודדות. האמת שאני כבר כמה זמן חושבת שצריך לפרק את פלוגת בני הגרעינים בקרקל ולשלוח כל מחלקה לאחר ההכשרה לפלוגה אחרת בגדוד. כך נשמר ההווי והגיבוש המחלקתי וכן נוצר פיזור של אנשים "איכותיים". אני טוענת שפלוגת בני גרעינים היא בועתית. אנחנו מדברים בינינו לבין עצמינו על חברה טובה יותר אך נשארים במרחב הנוח לנו. קשה לנו לדבר עם אנשים מחוץ לבועה הזו- אנחנו ישר חושבים שהם טיפשים, לא מבינים, נחותים מאיתנו. דיי עם זה! זה לא נכון. אני יודעת את זה כי פיקדתי על מחזור שהוא לא של בני גרע

אנשים טובים באמת הם כאלה שניסו ונכשלו ניסו ונכשלו. חוו אכזבה אמיתית וכואבת. אך למרות זאת הם התגברו על המכשול ובעיקר על עצמם ומתוך הייאוש הצליחו. אלה האנשים הטובים באמת. לא כל האלה שעוברים ומצליחים הכל בפעם הראשונה. הם לא טובים באמת.

אנשים טובים באמת הם כאלה שניסו ונכשלו ניסו ונכשלו. חוו אכזבה אמיתית וכואבת. אך למרות זאת הם התגברו על המכשול ובעיקר על עצמם ומתוך הייאוש הצליחו. אלה האנשים הטובים באמת. לא כל האלה שעוברים ומצליחים הכל בפעם הראשונה. הם לא טובים באמת.

אבא שלי אף פעם לא טס לחול. פרט חשוב? לא יודע. אבא שלי אף פעם לא היה בלונה פארק? זה גם חשוב ? גם לא יודע . אבא שלי עזב את בית ספר בכיתה ד' בשביל לעזור לדוד שלו שהיה עיוור, או סתם כי לאף אחד לא היה אכפת ובזה  אני בטוח שזה חשוב . אני לא חושב  שאבא שלי מסכן,  הוא גיבור , גיבור שאין כמוהו למה? כי  עד שהוא פגש את אמא שלי בגיל שלושים וארבע שום דבר לא היה חשוב  לו, כי הוא עלה מאלג'יר בגיל תשע, כי הוא חי בעוני  יחד עם כל הארבע אחים שלו בדירת חדר קטנה במוסררה יחד עם סבא וסבתא שלו , כי סמים זה היה משהו מרכזי בחיים שלו שכמעט כל לילה שלישי הוא בילה בבית מאסר במגרש  הרוסים. ש היה לו משהו לחיות בשבילו הוא בחר  להילחם בהכל בסמים באלכהול שהיו לו בריחה במשך שנים , בפשע בגזענות ששררו בשכונה   , בעבודה המפרכת שהוא קם יום יום לעבוד במפעל רחוק מירושלים בעבודה מנוכרת ובשכר מינמום שעד היום בוגד בו  , בהבל של המשפחה שלו ההורים של זכה להכיר, בניכור בזרות שנובעת מהיותו אלג'ראי ובעוד דברים שלא אבין לעולם. בהכל הוא  נלחם בשביל לבחור בחיים ובעתיד שלי של אחים שלי של אמא שלי . הוא לא עשה הכל נכון וטהו

היי גרעין אהוב, לאחרונה התחלתי לקרוא ספרי שירה ממליץ זה דבר מופלא.  קראתי ספרים של יהודה עמחי נתן אלתרמן ואני מחפש ספר שירים  של מאיר אריאל שעונה לשם "עצמאי בשטח" אם שמעתם עליו דברו איתי.  בקיצור אתמול זרקתי משהו לרפאל על זה שאני מזרחי (כהרגלי) ואז הוא אמר לי בנצי חלאס על מי אתה עובד, זה שאתה שומע דודו טסה שר בעירקתי זה לא הופך אותך למזרחי. אז נסיתי להתחכם ונזכרתי בשיר של איזה משורר מזרחי שלמדתי אותו פעם בבית ספר אפילו לא זכרתי את שמו ובקושי הצלחתי לצטט,  משהו כמו " מה זה להיות מזרחי ללכת ברוטשליד  לצעוק אני ממרקו אני ממרקו?"  הוא ממש לא הבין אותי.  אפשר לומר שזה בגלל בעיית הזיכרון החריפה שלי.  אבל אני מרגיש שזה שהתחלתי לקרוא שירים  שהם רק של אשכנזים וזה שלא זכרתי את זה בעל פה כמו שיר של נתן אלתרמן באמת גרם לי להתעצבן על עצמי. אז היום בלילה קראתי את השיר שנקרא אגב:" תקציר שיחה" ונחבטתי בו הרגשתי שהוא לא מדבר אלי (הלוואי הייתי מדבר מרוקאית)  לכן הרגשתי צורך לענות לו.   תקציר שיחה / ארז ביטון מה זה להיות אותנטי, לרוץ באמ