בדרך לחתונה עוצרים בווגאס

ביום שלישי חזרתי לבית ליד. נפרדתי מעיר הבהדים ומהאנשים החשובים לי בה. אכלתי את הסעודה האחרונה ונסעתי. הגעתי בחמש אחה"צ הביתה (זאת אומרת לבית ליד), זה היה מושלם כי אז היה לי בול את הזמן להתארגן ולהתקלח ואז להופיע בהפתעה בחדר אוכל לארוחת ערב.

הרבה דברים השתנו והרבה אנשים כבר לא פה אבל להפתעתי אני בסדר עם זה, מה שיש עכשיו יותר טוב ממה שיכולתי לתאר.

חשבתי שאשכח כל מה שאני יודעת על ניהול המשרד והמחלקה אבל גיליתי שזה כמו לרכב על אופניים- הגוף זוכר ולא שוכח לעולם.
מצאתי את עצמי מכינה בטבעיות גמורה מצגת בטיחות של חודש יוני, מתייקת מסמכים, מפיקה דו"ח קילומטראז' ומדברת עם נגדים וקצינים. זה היה כמו ריקוד ישן .

מצאתי את עצמי כבר ביומיים הראשונים שלי פה מחזקת קשרים שנחלשו ומייצרת קשרים שלא היו קיימים.

השארתי את אוסף הסיכות שלי בבית ליד, הוא ישב שם לבד כמעט חודשים. אתמול הסתכלתי בו וקלטתי שיש לי שם שתי סיכות לוגיסטיקה שנקראות חלגונים. הן מכוערות במיוחד, שילוב הצבעים, הצורות, וחוסר הבהירות משוועת נותנים בחילה והסתייגות. אף אחד כמעט לא הולך עם הסיכה הזו, היא מכוערת ומביכה.
אבל אני לקחתי את הסיכה וענדתי אותה על מדי הא' שלי. כי עכשיו אני ראוייה לה והיא ראויה לי.

הלב שלי במקום הנכון שלו סוף סוף אבל הוא שוצף ובוער.
כבר אין לי ספק שהמחלקה היא משפחה.
ושבית ליד זה הבית.

וזה הדבר הכי טוב וגרוע שיכול להיות