אנשים זמניים
אנשים זמניים
כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף ל-נֶצַח.
מישהו ריסס על קירות לבנו הבתוליים גרפיטי חד וברור: "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
כשאתה מתבגר, אתה מבין לאט לאט שהנֶצַח הזה הוא עסק טריקי. כי ארמונות בחול לא נשארים לנֶצַח. ואוכל במקרר לא נשאר לנֶצַח. וגם אנשים. גם אנשים לא תמיד נשארים לנֶצַח.
אנחנו גדלים עם התפיסה הזאת שככל שבנאדם מלווה אותנו פרק זמן ארוך יותר בחיינו – כך הוא משמעותי וחשוב יותר.
אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים.
אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף. שנכנסו לחיים שלנו לפרק זמן מוגבל עם מטרה מסוימת. אנשים שכנראה לא יהיו שם כשכתוביות הסיום יעלו.
האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.
הם באים להעביר אותנו שיעור.
ללמד אותנו משהו על עצמנו.
ללחוץ לנו על איזה כפתור.
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר.
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה.
לנצח איזה פחד.
להרים אותנו מהקרשים.
לסגור מעגל.
ואז, ברגע שתפקידם מסתיים – הם עוזבים.
העניין הוא, שזה לא עושה אותם פחות חשובים. זה לא עושה אותם פחות משמעותיים. בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו – האנשים הזמניים האלה יקבלו פרק שלם, עמוק ומהותי.
כשאני חוזר אחורה בזמן אני מזהה אנשים שנכחו בחיים שלי חודשיים-שלושה ועשו שינוי אמיתי, השפיעו עליי, נתנו לי השראה, לימדו אותי והפילו לי אסימונים יותר מהרבה אנשים שליוו אותי שנים רבות.
בגלל השאיפה האוטופית ל-נֶצַח, אנחנו נוטים לחשוב שכשהאנשים האלה יוצאים מדלתנו, זה אומר שהפסדנו אותם. שנכשלנו. שפשוט לא שמרנו עליהם חזק מספיק. קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.
אז מדי פעם, על הכביש המהיר של השיגרה, עם כל הזמני, והנצחי, ומה שביניהם - חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה, שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק, היו בשבילנו הנֶצַח.
מחר אני עוזבת את שדה בוקר, אולי גם לא מחר(יש איזה עניין עם השלישה, לא משהו מעניין). בדיוק עכשיו בגל העזיבות עשו בפלוגה השנייה פריסה שדיברו בה על מעבר ועזיבה, והקטע הזה איכשהו עבר אלי. קצת מסכם את החוויה שאני מרגישה, או אולי רוצה להאמין בה בעזיבה שלי. יש פה ככ הרבה אנשים שהיו חשובים לי, אבל כנראה לא אפגוש יותר בחיים, וזה מתסכל ושובר אותי לגמרי. אולי כי אני פשוט מרגישה צורך להיות הכי דמות משפיעה ולשמור על קשר עם כולן.
ואולי בכלל מפחיד אותי המחשבה שהאנשים שהם מעבר לחברי צבא לא יהיו חלק מהחיים שלי.
אולי אני גם סתם מתעסקת בזה יותר מדי
כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף ל-נֶצַח.
מישהו ריסס על קירות לבנו הבתוליים גרפיטי חד וברור: "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
כשאתה מתבגר, אתה מבין לאט לאט שהנֶצַח הזה הוא עסק טריקי. כי ארמונות בחול לא נשארים לנֶצַח. ואוכל במקרר לא נשאר לנֶצַח. וגם אנשים. גם אנשים לא תמיד נשארים לנֶצַח.
אנחנו גדלים עם התפיסה הזאת שככל שבנאדם מלווה אותנו פרק זמן ארוך יותר בחיינו – כך הוא משמעותי וחשוב יותר.
אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים.
אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף. שנכנסו לחיים שלנו לפרק זמן מוגבל עם מטרה מסוימת. אנשים שכנראה לא יהיו שם כשכתוביות הסיום יעלו.
האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.
הם באים להעביר אותנו שיעור.
ללמד אותנו משהו על עצמנו.
ללחוץ לנו על איזה כפתור.
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר.
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה.
לנצח איזה פחד.
להרים אותנו מהקרשים.
לסגור מעגל.
ואז, ברגע שתפקידם מסתיים – הם עוזבים.
העניין הוא, שזה לא עושה אותם פחות חשובים. זה לא עושה אותם פחות משמעותיים. בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו – האנשים הזמניים האלה יקבלו פרק שלם, עמוק ומהותי.
כשאני חוזר אחורה בזמן אני מזהה אנשים שנכחו בחיים שלי חודשיים-שלושה ועשו שינוי אמיתי, השפיעו עליי, נתנו לי השראה, לימדו אותי והפילו לי אסימונים יותר מהרבה אנשים שליוו אותי שנים רבות.
בגלל השאיפה האוטופית ל-נֶצַח, אנחנו נוטים לחשוב שכשהאנשים האלה יוצאים מדלתנו, זה אומר שהפסדנו אותם. שנכשלנו. שפשוט לא שמרנו עליהם חזק מספיק. קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.
אז מדי פעם, על הכביש המהיר של השיגרה, עם כל הזמני, והנצחי, ומה שביניהם - חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה, שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק, היו בשבילנו הנֶצַח.
מחר אני עוזבת את שדה בוקר, אולי גם לא מחר(יש איזה עניין עם השלישה, לא משהו מעניין). בדיוק עכשיו בגל העזיבות עשו בפלוגה השנייה פריסה שדיברו בה על מעבר ועזיבה, והקטע הזה איכשהו עבר אלי. קצת מסכם את החוויה שאני מרגישה, או אולי רוצה להאמין בה בעזיבה שלי. יש פה ככ הרבה אנשים שהיו חשובים לי, אבל כנראה לא אפגוש יותר בחיים, וזה מתסכל ושובר אותי לגמרי. אולי כי אני פשוט מרגישה צורך להיות הכי דמות משפיעה ולשמור על קשר עם כולן.
ואולי בכלל מפחיד אותי המחשבה שהאנשים שהם מעבר לחברי צבא לא יהיו חלק מהחיים שלי.
אולי אני גם סתם מתעסקת בזה יותר מדי
אין לך מושג כמה זה רלוונטי למה שאני חווה עכשיו
השבמחקשתם בדיוק שלחה לי את הקטע הזה.
השבמחקהוא נפלא בעיניי, ומדויק מאוד מאוד.
וכשקראתי אותו חשבתי על זה שאולי אני צריכה ללמוד להרפות. שגם אנשים זמניים הם חשובים, וצריך להפסיק לרדוף אחרי הנצח.
לא כולם יישארו לנצח, אני לא אשאר לנצח בשביל כולן. אבל היינו משהו אחת בשביל השנייה לתקופה, וזה לא ייעלם כשכבר לא נהיה.
אני מרגישה שהפחד לאבד אנשים זמניים הוא גם הפחד להיות בעצמנו זמניים וחולפים ולא משמעותיים בחיים של מישהו אחר. קורה לי עם חניכים כל הזמן. מה שכתבת הוא הבנה ממש חשובה, תודה לך
השבמחק