שבוע אחרון בדהבו

השעה 22:42, אני יודעת שאני צריכה ללכת לישון ופשוט לא מצליחה. השבוע זה השבוע האחרון שלי בשדהבו, כבר עשיתי את המחזור האחרון שלי(שהיה מזעזע, אגב) ועכשיו נשארו לי 5 ימים להיפרד ולהשלים את כל החוויות מהחודשים האחרונים.
אני לא יכולה להגיד בלב שלם שהתקופה הזו הייתה טובה, היה לי קשה מאד- בפיקוד, במוקד(שלא תמיד היה), במחלקה ובפלוגה. ועם כל זה, יש לי מן מועקה גדולה על העזיבה שלי. הראש שלי כרגע פועל קצת כמו ילד קטן שבטוח שאם הוא לא ילך לישון מחר לא יגיע.

אז נשארו לי 5 ימים כדי להיפרד מכולם, להגיד לכולם מה אני חושבת ומרגישה, לחלק אינספור מתנות והענקות, לעשות שיחות קשות ועצובות עם כולם ובכל הזמן הזה להשאיר את הדמעות והעצב בפנים כדי להיות חזקה בשביל כולן ובשבילי.

אני יוצאת עוד שבוע ויום להכשרה, ואני שונאת הכשרות הן מעצבנות ולא מועילות בכלום, רק שבשונה מקורס מדנים אני גם אהיה לבד, בלי מוקד, בלי אף אחד, עם סגל שמורכב מאנשים שאני לא ככ אוהבת.

והדבר היחיד שמחזיק אותי כרגע זו המטרה והאמונה, אבל מה אם היא לא חזקה מספיק? :(