הנעליים שלי אדומות

יש לי זוג אחד של נעליים צבאיות. נעלי יח"ש רגילות. הן נראות מעולה מבחוץ אבל האורתופד שלי טוען שמבפנים הן מתפרקות ובלויות (וזו יכולה להיות מטאפורה נהדרת למשהו שעוד לא מצאתי), והן גורמות לי ללא מעט יבלות, בגלל המדרסים.
ועוד דבר אחד קטן - הן אדומות.

עכשיו, הן תמיד היו אדומות. מה15.8.16 ועד היום, עשרה חודשים בדיוק, ותכלס מהיום בו יוצרו ולעד - הן אדומות.
וגם של מירי, טל ויפית הן כאלה. של בערך 90% מקורס מפקדות נוער רל"ה, של יותר מחצי מבסיס שדה בוקר, של כל מי שבנח"ל ועם נעליים גבוהות. זה לא יוצא דופן.
זה כן אומר כל מיני דברים:
זה אומר שיש לי 50 גוונים של גלח"צ לבחור מהם, ושלפעמים שואלים אותי אם אני בקרקל (ובזה אפשר להאשים את הכומתה ומדי הבנים), ושהן דומות מדי לדוקטור מרטינס האהובות עליי שאני כבר לא יכולה לנעול. שהן נראות מהמם עם כומתה של צנחנים, שסבא שלי תמיד ייתפלא שיש לי כאלו, ושאני ארגיש לא ממש נורא בימים שבהם יוצא לי לנעול אותן על אזרחי (סמינר נגיד).
אבל העיקר - זה לא יוצא דופן.

עכשיו הגעתי לבה"ד 1, ופה הנעליים שלי - יוצאות דופן.
כשכולם עושים גלח"צ לפני הרצאת מג"ד, רק אני מחפשת עוד נחלאווית שתעזור, או במקרה היותר סביר - מגבונים.
והכומתה שלי זוהרת, ממש זוהרת, בתוך ים של כומתות ירוק בקבוק, ירוק זית, אפור וכחול כהה. מעולם היא לא בלטה כל כך.
ומדי פעם שואלים אותי אם אני זכאית - "מה, את כבר שנה וחצי ביחידה?" - ואני מסבירה שאני לא בחטיבה, אני במסלול, והתגייסתי לכומתה ולנעליים האלו.

הנעליים האדומות שלי אומרות שבדיונים על צבא עם, תמיד יסתכלו עליי.
ושלפעמים אני אומרת מילים לא ברורות כמו גרעין, או סמינר או מוקד, והן לאט לאט נכנסות לשיח הצוותי.
שתמיד אני הכי קיצונית בדיונים, ולפעמים שותקת כי הפער הוא בלתי ניתן לגישור, וגם ככה מסתכלים עליי בגלל הנעליים האדומות.
שהמפקצית שלי לא מצליחה להבין למה בלי הנעליים האדומות שלי לא הייתי מגיעה לבהד בכלל, וחושבת שזה זלזול בקצונה.

הנעלים האדומות שלי שמות אותי במקום לא פשוט.
הן מייחדות אותי, הן מבדילות.
אני מייצגת אותן והן אותי.
אני אוהבת אותן. ואת הכומתה הזוהרת שלי גם. וגם את הסיכה השחורה על כיס ימין, כשאני לובשת א' בארוחות שישי.
אבל אני חייבת להודות שלפעמים, נמאס לי שהן צועקות למרחקים, ואני רוצה רק להיבלע בים הכומתות הכהות, רק להיות חלק.