להיות מחנך בגדוד 50

אני מרגיש שלאורך תקופה ארוכה אני נשאב למשהו שלא הייתי רוצה לקחת חלק בו.
בצהל יש את  הצורך התמידי לבנות תבניות שמקבעות ושופטות אנשים בעזרת התבניות שנבנו עליהם ועל כמות הזמן שהם בצבא (ראה ערך "פזם").
למה הכוונה?
ככל שעובר הזמן בפרק הצבאי אתה רוכש הגדרות כמו "המצחיק",או ה"חפשן", "העוקץ" או ה"השחור" וכו' והתבנית הזאת סוגרת עליך כמו ארבע קירות. אין מנוס, כי הגדרה כזאת בצה''ל היא קעקוע חברתי שילווה אותך. לדוגמא אני "העוקץ", מקבל הפניה פעם בשבוע, מפסיד ימים והפז''ם דופק. סיפרתי לחבר שיש לי הפניה לבדוק נקודת חן על העור שהיא חשודה/ללכת לריפוי ועיסוק כי נקרעה לי רצועה ביד וקיבלתי "יחתיכת בן זונה עוקץ".
עכשיו אני מבין שאני מפסיד דברים, אבל לא כל דבר זה עקיצה ובטח שלא הייתי רוצה ללכת להפנויות קבועות שיקבעו את המשך השירות שלי בקרבי, או על דברים שמאיימים על החיים שלי והאורח התקין שלהם.
לאחר כמה זמן חבר סיפר לי שהוא נוסע להפניה כדי לבדוק משהו בלב ונפלט לי "יא בן זונה עוקץ". לא חשבתי על זה, לא מה זה יכול לגרום לו להרגיש או האם זה באמת לגיטימי לדחוף אותו לאותן תבניות שאני כל מתנגד להם. "פאק איתי,מה ניהיה ממך?" אני חושב לעצמי, "אתה לאט לאט מזין את המכונה המשומנת של הצד החברתי האפל של צהל".
אני מבין שאני לא מצליח לדבוק דברים שאני מאמין בהם, שאני לנאמן.
אלו מסוג הדברים שמכניסים אותך לתוך משבר אמון עם עצמך:

לפני ארוחת שישי בגדוד יש דבר שנקרא דירבוקים. דירבוקים הם שירים שנועדו להלל את היחידה והפלוגה שאתה נמצא בה וזה תוך כדי שימוש במילים גסות, קשות, שוביניסטיות, נגד הגדודים האחרים והלל של גדוד 50 הפלוגה המבצעית. בדרך כלל אני לא מסכים להשתתף בדירבוקים כי זה נגד האידאולוגיה שלי והדברים שאני מאמין בהם, אבל יום שישי האחרון הדירבוקים היו מול כל שאר הפלוגות בגדוד. נאמר לנו שבדרך כלל המבצעית יוצאים דאלה שהכי לא שמים עליהם ותמיד יש להם דירבוקים חלשים ושאנחנו תמיד מביכים. אפילו הסגל הפיקודי חשב שאנחנו מביכים. משהו בער בי כי ידעתי שאם הפלוגה שלנו תיכשל בלהשפיל את שאר הפלוגות, אנחנו נקבל יחס מזלזל (מעבר לזה שאנחנו צעירים) וכנראה גם יגנבו לנו ציוד וניהיה מוקפים בביריונים.
החלטתי ללכת נגד האידיאולוגיה של ולצעוק בקולי קולות ברחבה "המסייעת והפלחוד, חבורה של בני זונות, שרמוטות, מלשינים"
(אני מזכיר לכם שההורים לי הם שוטרים,"מלשינים").
כמה ימים לאחר מכאן אני יושב במיטה באוהל שלי, מכוסה שמיכה שלא מספיקה וכרית רטובה מלחות וחושב: "במה אני מאמין? איפה אני כמחנך בצבא? אני אפילו לא עומד מאחורי הפאקינג אידאולוגיה שלי".
אני מבולבל, אני כועס על החמצן שאני נושם, אני שם אוזניות בזמן שמתנגן "תודו בום" (הכל לא בסדר) ואני מרגיש ריק. זה מהלומה דיי קשה אתם מבינים? להאמין בדרך מסויימת ולא לצעוד בה.

פתרון? על פתרון קל מאוד לדבר אבל קשה לבצע. הדרישה היא לבחור בי. לבחור באידיאולוגיה שלי ולהצמד אליה כמו שהאחיות מלול נצמדות אחת לשניה בדרך שלהם לתהילה נצחית.

אני נופל לבור ללא תחתית בצה''ל החברתי ובסלנג המבלבל.

אני רוצה להפסיק ליפול...

אני רוצה לטפס החוצה.