ה17/4 הכי ארוך עד עכשיו

אז סוף סוף אני באוטובוס על ירושלים. זו תחושה כל כך טובה לראות את החבר'ה הירושלמים, לראות  מה השתנה ועוד לא הגעתי אפילו לכניסה לירושלים.
כל כך התגעגתי אליה, לירושלים זה אפילו עושה אותי מאושר לשמוע את הנהג אומר " לירושלים?" בבטיחון רב כזה כאילו כל מי שמחכה בתחנה רוצה לנסוע לירושלים.
  אני לא יכול לחכות להריח את הריחות של השוק ולשתות בירה במרכז העיר, לראות את אוהדי בית צוהלים לקראת המשחק בטדי, לראות את כל הרחובות בירושלים שמעלים בי זיכרונות וגעגועים.
עבר כל כך הרבה זמן . 17 ימים זה כל כך הרבה,  שאתה בזה אתה מרגיש כאילו כל פעם זו תקופת חיים שונה. ב17 הזה עברתי כל כך הרבה טלטלות ריגשיות האימון המחלקתי,  האהבה שלי לחבריי במחלקה, המחשבות על הגרעין.
מהעבודות על הגדר עד השעות ארוכות בשמירות שעשיתי פיתוח קול מאולץ . עברתי כל כך הרבה מה שגורם לי להרגיש מעין אורח בבית שלי ובירושלים אפילו עובר אורח כאילו אני רק עובר להסתכל על משהו שהוא נחלת העבר מבחינתי. הרי הסופש הזה אפילו שיצאתי ברביעי כל כך קצר יחסתי ל17 ימים.
בכלל שיש סמינר אני רוצה לטעום יותר מירושלים באלי כל ערב להשתכר ולהשתחרר להיפגש עם חברים.
אבל אני מקווה שהמפגש עם הגרעין יהיה השיחרור שאני מחפש ולא הפחד הזה שאני נגיע איתו. אני מבין עכשיו שלהיות גרעין בצבא זה באמת קשה, לחוות כל כך הרבה דברים שונים בצורה אינטינסבית לראות איך כל  אחת משתנה.
ואני אוהב את הגרעין  שלי בלי ספק אבל אני מרגיש כאילו יש תהום בנינו קצת כמו שיש ביני לבין ירושלים.
 שאני רק עובר אורח. אפשר לצמצם את הפערים? אפשר להרגיש בן גרעיני או ירושלמי שוב? גם בלי לחכות לפרק משימה או לחזור לגור בירושלים? אני מאוד מקווה וגם מפחד.

אני ויובל לביא בדרך לירושלימה