לא רוצה להיות קצינה
אני לא רוצה להיות קצינה ולהשתחרר עוד מלא זמן. אני מקנא בחברי הפלוגה המקורית שלי אוג 16 שהם מדברים על פרק משימה, שהם עוד 5 חודשים בחצי חלאס אמיתי. כשלאט לאט אתם מדברים יותר ויותר על פרק משימה אז זה מעלה בי רצון עז להיות שם איתכם. למה לי כל הצבא הזה? למה לא להשתחרר אחרי שנתיים? אני רוצה להיות חופשייה באמת, להיות אדון לעצמי, להחליט מה שאני רוצה להחליט, לקנות תקליטים, להדריך חניכים חמודים ולהיות להם אמא דואגת.
פתאום מלא נוסטלגיה עלתה בי..
ביקשתי היום מתמר לצייר גלופה וזה הזכיר לי נשכחות. שגם היא הייתה פעם בקרקל, הטירונות הייתה מדהימה, הסגל היה מדהים, הסמלת הייתה מהממת, המפקדת יובל הייתה שווה בטירוף. אני מתגעגעת לימי ההתהוללות שלי עם גיל. יאנה קוגן אמרה "רעיה, אני מתגעגעת לתקופה שבה באוהל של 2ג היו שני נגבים" (תמר תבין את המשפט הפלירטוטי).
פתאום הכל נשמט וכולם שמחים כי כולם יוצאים לפרק משימה ולחיים חופשיים.
אני לא רוצה להיות תקועה בצבא ולשמוע כמה כיף לכם ואיך אתם מתפתחים ואני עדיין פה אוכלת בחדר אוכל.
קחו לעצמכם רגע ותפנימו שאוג' 14 בקרקל היו אוריה גלעד ועומר קורן. הקצינים שיצאו מאותו מחזור עוד לא השתחררו! הם ישתחררו רק באוג 18!!! פאקקק זה מלא זמן.
אוריה ועומר עשו כל כך הרבה בזמן הזה! הם התעצבו, ודמיינו, וחלמו, ויצרו.
הם אדונים לעצמם והם באמת נוכחים בחי הגרעין.
אני לא רוצה להיות קצינה!
אבל אולי אני כן? אני ממש מבולבלת בזמן האחרון. להכנה אני בכל מקרה אלך, אבל האם אחתום?
אני חושב שבכל זאת איןצלך מה להפסיד. השיקול שמאחוריו בחרת לא לצאת לפרמש הוא שיקול שעברת עליו מכל צד. אני חושב שאת יודעת מה עושה אותך מאושרת. תנסי, אנחנו מאחורייך ❤️
השבמחק