סיפור אחד על חתונה אחת

כל מי שאי פעם יצא לי לדבר איתו על מוסד הנישואין ודאי זוכר את תחושות הרתיעה שלי  מהדבר. לא רק כלפי הרבנות שמחייבת זוגות יהודיים להינשא כהלכה ומדירה את כל מי שלא עומד בקריטריונים, ולא רק כלפי תעשיית החתונות הצינית שמתרגמת רגעים אנושיים שמחים לקופות שמגלגלות מאות אלפי שקלים בערב - אלא גם בפשטות הפחד העמוק מלהחליט שמישהו יהיה "האחד", נסיך החלומות איתו ארצה לבלות את כל חיי. מי אני שאבחר בשביל מעין של עוד שלושים שנה עם מי היא תחלוק את חייה?
עם כל המטען המבאס הנ"ל הלכתי אתמול, יחד עם אלמה, נעה, סיון ונעמי (בת שירות אהובה עלינו שעזבה זה עתה), לחתונה של מיכל והדר. מיכל היא רכזת מנהיגות נוער בעיר שיצא לנו לעבוד איתה קצת ובמחווה חמודה החליטה להזמין אותנו.  מהר מאוד גיליתי שגם בתוך הררי הקיטש המובנה, תותחי הבועות והעשן ואותיות זוהרות שמאיייתות "LOVE" בגודל של משאית, לא יכולתי להישאר אדישה לכך שעמדו תחת החופה איש ואישה שבאמת ובתמים הרגישו אהבה עמוקה ובלתי מתפשרת זה לזו. לא יכולתי להישאר אדישה לדמעות של מיכל, שהיו מאוד אמיתיות, ולחיוך המתפשט של הדר.
אה כן, וגם לכל החברים החתיכים שלו מהצבא.
הרי גם זה קטע מובנה בחתונות משחר ההיסטוריה, לא ככה? חבורות מזיעות ונוטפות טסטוסטרון של גברים שלבושים ממש יפה ומרימים באוויר את חברם הנשוי הטרי במחווה שנראית לי תמיד כאילו הם באים להבריח אותו החוצה מהאולם. מיכל אפילו רמזה באלגנטיות לסיון לפני החתונה שהיא הולכת להיות מלאה ביוצאי סיירות חטובים וגבוהים, ואני חשבתי לעצמי - זה הרגע שלי, היום אני הולכת להתחיל עם מישהו! ולא סתם מישהו, עם הבחור הגבוה והקצת ג'ינג'י וההרבה חתיך שנראה שלא מכרכרת סביבו כרגע אף אחת אחרת.
המשימה יצאה לדרך. השקפתי עליו מכל זווית אפשרית אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא יודעת איך לעשות את זה. דיברנו סביב השולחן על העובדה המעצבנת שגברים הם לרוב אלה שמתחילים עם נשים, ושאותנו מעולם לא לימדו איך לעשות את זה, או בכלל שמותר לנו. כל הטריקים (המעולים, יש לציין) שסיון נתנה לי (כולל הדגמות שכמעט גרמו לי לסיים איתה את הערב), סבבו כולם סביב לרמוז לבחור שהוא מוצא חן בעיני ולגרום לו לבוא להתחיל איתי.
הזמן הלך ואזל. בגלל שהיינו חייבות לחזור לדירה לעשות דו"ח 11 עד השעה אחת עשרה, חשבתי לעצמי שאני לא אספיק לחשוב על דרך והכל יתפספס ואולי זרקתי פה לפח משהו ממש טוב.
הבחור ישב בשולחן ממולנו, וראיתי שבדיוק התפנה לידו הכסא. ברגע של תושייה החלטתי להפוך את החיסרון ליתרון, ולדפוק קטע סינדרלה שבו אני מקסימה אותו לשלוש שניות ונעלמת.
אבל מה אני אומרת, מה אני אומרת?!
נו, מה הבעיה. תני לו את מספר הטלפון שלך. נעה הסבה את תשומת ליבי לכרטיסים הקטנים שהיו מונחים על כל צלחת, מגולפים בצורת חתן וכלה. המירוץ אחר השעון התחיל. ביקשתי מהמלצרית עט ושרבטתי את מספר הטלפון על הכרטיס. הוספתי "מעין" קטן, ויצאתי לדרכי. קברתי את כל תחושות ה"את בטוח לא מספיק יפה", "בדוק יש לו חברה", "את מפדחת את עצמך טילים" תחת ערימות של "אין לך מה להפסיד לא תראי אותו יותר בחיים והשיער שלך נראה סבבה" והתקדמתי לאיטי אל הכסא הפנוי.
כשפתאום! אוי לי! הוא קם ויוצא החוצה!!!
לנשום, מעין, הכל בסדר. אולי זה יתרון. צאי אחריו החוצה, מקסימום תתפסי אותו בסיגריה, זה עדיף על האולם ההומה.
הולכת החוצה. עוקבת ממרחק אחרי הגב הזקוף בחולצה הלבנה המחויטת, כשלידו הולך חבר.
והנה הם פונים לחנייה, והנה הם נכנסים לאוטו, והנה הם נוסעים. והנה אני עומדת כמו ילדה עצובה בשמלה ממש יפה עם מספר הטלפון שלי ביד. לבי נחמץ.
חזרתי בבושת פנים אל הבנות שכבר היו בדרכן החוצה. הרגשתי קצת פתטית וקצת אמיצה, ונסענו הביתה. סיון ונעמי נשארו לעוד כמה שעות של כיף בחתונה ואני הייתי מבואסת על החיים.

רגע לפני השינה חשבתי לחזור לטכנולוגיה הישנה והטובה, ופתחתי את הפייסבוק. עם הכישורים שרכשתי בשירות רב השנים שלי בשב"כ מצאתי אותו תוך כמה דקות, בלי לדעת אפילו את שמו. קוראים לו דניאל, ברור.
ואז הודעה מסיון: "הוא חזר! לתת לו את המספר שלך?"
חייכתי לעצמי, איך אני אוהבת תפניות בעלילה. סימסתי לה שכן והמשכתי לשוטט בפייסבוק שלו.
פוסט על גורי חתולים, חמוד.
תמונה בלי חולצה, אהבתי פלוס.
אוי לא.
אוי לא לא לא לא לא.

אני באה להתקשר בבהילות לסיון כשנעמי שולחת דיווח ישיר בצורת תמונה שלה נותנת לו את המספר עם חיוך גדול על הפרצוף.
סיון שולחת "המשימה בוצעה, הוא בטח יכתוב לך בקרוב" ואני עושה face palm ומנידה בראשי שוב ושוב.
נסיך החלומות שלי מפרסם פוסטים של הצל בפיד שלו. וגר בשומרון.
את הנעשה אין להשיב, ואני מתעוררת בבוקר להודעת ה"היי" המבעיתה ביותר שקיבלתי מאודי.