גופי היה חכם ממני

לפעמים, הגוף שלי צריך מנוחה. כלומר בדרך כלל הנפש שלי צריכה מנוחה, אבל אני לא נותנת לה כי תמיד יש מה לעשות. אבל לפעמים אני מבינה שהגוף שלי צריך לנוח.
זה קורה נגיד אחרי, גלישה, או סתם זמן ארוך בים, טיול, שבוע קשה בקריית מלאכי.
אבל אני בדרך כלל מסרבת לתת לו זמן של כלום, של מנוחה. כי כשיש זמן של כלום, רק אני ועצמי, אני חושבת. וכשאני חושבת זו לא מנוחה.
חושבת על החניכה שסיפרה לי על ניסיון התאבדות,על הוסטל בית דרור, על החניך שאמא שלו ישבה עליו שבעה כי הוא יצא מהארון, על חניך שאבא שלו לא נותן גט לאמא שלו למרות שהיא רוצה להתגרש, על הילד בתיכון שסובל מבריונות, ואלימות, ועל ההיא שישנה שעתיים בלילה כדי לעבוד ולפרנס את המשפחה אבל גם להצליח בלימודים.
או לפעמים אני חושבת על השנאה, על הגזענות, על המלחמה הבלתי נגמרת, על הפיגועים, והריסת הבתים, והמעמדות, וההרוגים.
ולפעמים
אני חושבת על הבחור שהשאיר אצלי שריטה לפני שנתיים. כן, בגלל זה היה לי שבוע קשה במיוחד. ביום ראשון 24.9 ציינתי שנתיים.( לא בכוונה, זה חקוק בזכרוני, למרות שניסיתי לא לייחס לכך חשיבות.) שנתיים לאותו יום מקולל שאיזה מישהו, זר,  החזיק אותי חזק חזק, ונישק, ונגע, ותפס, והוריד, ודחף, והשפיל, אולי גם שם משהו במשקה. בשנתיים האלו אני חושבת שלא היה יום שלא חשבתי על זה. זה במיוחד קשה להתעלם כשאני עושה חינוך, ופועלת כדי לשנות, ועובדת עם נערות, ועם נערים. זה תמיד בראש שלי. כל חניך שאני רואה אני תמיד חושבת, האם הוא? האם הוא בעתיד? וכל חניכה את השאלה ההפוכה, האם היא? האם היא בעתיד? האם היא תכנס לסטטיסטיקה? והשבוע, כשדיברנו עם הרכזת של שכבה י על לפתוח קבוצת בנות. היא סיפרה לנו כמה זה חשוב, דווקא עם השכבה הזו, דווקא עם הבנות, לפתוח קבוצה לבנות, ליצור להן מסגרת בה הן יהיו מודרכות. היא דיברה על מקרים בשכבה של זנות, ועל משפחות אלימות, ויחס רע מצד הבנים לבנות בשכבה. והיה לי ככ כואב. כי נזכרתי, כמו שקורה לעיתים, איך זה יכול להרגיש. להיות כלום, להיות גוף מחולל, להרגיש שאין בך כוח, ואין לך שליטה. להרגיש בחילה נוראית, וגועל, ושנאה, שבדרך כלל מופנים לא אל אותו אפס מנוול, אלא אלייך, זה הכי קל ככה. להאשים אותך.
וכשאני לא רוצה לחשוב, אני אומרת לגוף שלי שאין זמן לזה בסופש, ושצריך להיפגש עם כולם, ולשמוע ולהכיל, ולטייל בתל אביב, ולפגוש את המשפחה, ובתקופות מסוימות אולי לצאת עם מישהו, בצורה מחייבת יותר או פחות, נותן איזה תחושת תיקון, או שליטה, או אני לא יודעת.
אבל "רק לא לנוח, רק לא לשכב לבד במיטה עם המחשבות שלך" אני אומרת לו. ובדרך כלל, למרות שהוא מאותת לי שהוא עייף, הוא מקשיב לי.
וביום כיפור החלטתי לעשות סטופ. כמו בתל אביב, היום היחיד בשנה פה שהכל עוצר, דומם, נח.
גופי חכם ממני, יונה וולך אמרה, וצדקה.
גופי חכם ממני.
הקשבתי לו קצת בסופש. החלטתי לא לעשות כמו תמיד. החלטתי לתת קצת זמן לבד, ועם המשפחה שכל כך התגעגעתי אליה השבוע. אמא שלי, שנזכרתי ביום שסיפרתי לה מה קרה, והיא הייתה ככ עצובה, כאילו כשלה בתפקידה בתור אמא, ואבא שלי, עם דמעות בעיניים, וחיבוק חזק כל כך. ורוני וטל, ועפר שאני אמות אם יקרה להם משהו. הייתי איתם. זה עשה טוב.
הייתי בים
  הים עושה לגוף שלי טוב. גם לי. המגע שלו, המלח, הכחול, הנעים, הגלים והקצף, השמש,  בעיקר טובים לגוף. אבל האינסוף, הטבע, האור והעוצמה, עושים טוב גם לנפש שלי.
אני לא יודעת אם זו שריטה שתעבור לי.
אבל אני רוצה להקדיש את חיי ללעשות משהו בעולם כדי להפחית את התופעה האיומה של אלימות, על כל סוגיה.
אני מקווה שאני כבר עושה.