מירי- מ.א מלמד

שינוי בלוז. שוב. אחרי שבוע משוגע שוב אני מפתיעה את עצמי, מתנדבת לאייש את ההפסקה האחרונה שלי כמפקדת בחום הגדול של שדה בוקר אחרי שהתעוררתי כל כך מוקדם כי גם לזה התנדבתי כי ככה לימדו אותי. שדה בוטן וש''נ וכל מדנית שדיברתי איתה מהתנועה אמרה בפירוש "תתנדבו, זה עושה רושם טוב על התנועה וזה תמיד כיף להתנדב כמה בנות ולעשות את הדברים יחד". אז זה נדפק בי קצת ונשאר בי ובאותו רגע זה ממש מבאס אבל היום בהפסקה בין שהערתי על כובע ותזכרתי על שעות ובגדים מתחת למדים הבנתי שעוד שעה וזה נגמר. אין יותר חניכים, אין יותר תדרוכים, אין יותר בכי על זלזול של נוער, אין יותר שתיקות להתנדב לבנות מקצים ואולי זו בכלל הפעם האחרונה שאסתובב לי סתם בין האוהלים הנפולים בפלוגה. ובאותו רגע הבנתי את מה שחניך שלי אמר היום בשיעור אהבת המולדת "דרום אפריקה זה המקום שאני מרגיש בו הכי בנוח, גם אם אני לא מרגיש בו בטוח כמעט אף פעם". ומצד אחד זה עצוב, כי לא נעים לדעת שהבית שלך הוא לא בטוח, לפחות לא עד הסוף. אבל מצד שני אני חלק מהבטוח, אני עכשיו הותיקה, אני קובעת מה להגיד ואנשים יבחרו להתייחס לזה בצורות שונות אבל אני בטוחה באמת שלי. ואני עושה את הסיבוב שלי ומשתדלת לא לאפשר לדמעות לעלות לי מהעיניים כי עדיין יש חניכה בלי כובע וכפתור שפתוח שצריכים להחבש ולהסגר ואני עוד מפקדת, כנראה שאני גם תמיד אהיה.