גרעין לכת

כל יום אני חושבת על הזמן שלנו יחד על הטוב והאור שהכנסת לי בחיי והזמן שלנו הולך ונעלם, הוא הולך ונעלם את נוסעת לך הרחק הרחק מכולם כל יום אני נזכרת בחיוך שעל פנייך באושר שנגלה עלינו מתוך עינייך ואת כבר לא תביטי בי ולא אראה אותך את נוסעת למקום רחוק כל כך כל יום אני לומדת על אהבתינו מחדש פעימות דופקות בקצב מליבי הנרגש ועכשיו את הולכת לטייל בעולם האם ליבך יזכור מה שעברנו כאן? את השיר הזה כתבתי לזאת שטסה למלא זמן, וגם אותו שמתי מאחורי תמונה בתוך גלויה שנמצאת איתה בטיול

אין לי אהבה אחרת מלבדך את ממלאת את קיומי נפגשתי בך לפתע ושינית את עולמי את עין האקליפטוס עין האקליפטוס שלי.. עיניים ירוקות שגורמות לי לטבוע בים רגשות ללא תחתית לשמוע את מילותייך לוחשות בלילה ולדמוע לבד על עוד יום בנפרד. בחלל נסתר סודתינו מתגלים את האהבה שלא ידעתי בחיים מאין הגעת? לאן את הולכת? את משאירה אותי ללא עלי השלכת אין לי אהבה אחרת מלבדך את ממלאת את קיומי נפגשתי בך לפתע ושינית את עולמי את עין האקליפטוס שתמיד חלמתי את עין האקליפטוס שלי. את השיר הזה כתבתי לזאת שטסה למלא זמן, מאחורי תמונה, בתוך גלויה

את רובכן כבר שיתפתי בתחושות שהעלה בי הגיוס, של חברות שכבת נמרד ספציפית. התרגשתי, עד עמקי נשמתי. כשעמדתי ברחבת האוטובוסים בבקו"ם וראיתי את רעות ותמרה מתלחששות לרגע ומסתכלות עליי בחזרה, נחתה עליי ההבנה שאחרי כמעט שנה וחצי מאז שעזבתי את שדה בוקר, אני שוב עושה משימה תנועתית. על אמת, ולא רק כי אומרות שלהיות קצינה זו משימה תנועתית. מאז עברו שלושה שבועות, סיימנו טירונות. אתמול השבעתי את המחלקה שלי. מחלקה 2 - הישבעו. (כן, עכשיו...). אני נשבעת, אני נשבעת, אני נשבעת. ואחת אחת עמדו מולי 43 חיילות, ונשבעו. כל אחת בהליכה והצדעה שמאפיינות אותן בצורה כל כך מדויקת שלא יכולתי לדמיין אם הייתי רוצה - מי שרצה וצועקת "אני נשבעת", זו שמגלגלת עיניים, זו שהולכת כאילו היא מדגמנת וזו שלא מצליחה להבין איך היא מחזיקה את הנשק, ורגע, מה אומרים? ובשלושת השבועות האלו יושבות לי בראש מוקד פקאן. אני דואגת להן, אכפת לי מהמוקד שלהן, כמעט בכיתי בעצמי כשליה נשארה היחידה מהגרעין שלה במפקדי נוער. מעיין ואני מסתכלות בהפסקות לראות אם הן יושבות יחד, ומחייכות לעצמנו כשכן. כשדיברנו על מצטייני טירונות ועלו כמעט

יש לי בקשה. אני מתה מפחד. באופן כללי מהמון דברים שיביאו איתן החיילות. שלא אהיה טובה מספיק, שלא אהיה חכמה מספיק, שלא אדאג או שאשכח, שאין בי מספיק להט לתפקיד, שהמפקדות שלי ירגישו לבד, שלא אפתח בהן עצמאות, שהכל ירגיש כמו נצח או שיעבור כהרף עין. יש לי עוד הרבה חששות, באמת. אבל מכן רציתי לבקש דבר אחד. שעדיין אהיה חלק. אני חוששת משגרה עמוסה ושושים של שינה בעיקר, ושלא אזכור או אספיק לשאול ולהתעניין, לקרוא את כל ההודעות גם בללכת לסיני, לראות סרטון, לשמוע שיר, להתקשר בראשון בערב או לקבוע לשבת. אני יודעת שהרוב אחריותי, אבל צריכה שתעזרו לי כי אני מבינה שיהיה לי קצת קשה. ואני אוהבת אתכן ולא רוצה להיעלם כשהן מגיעות. שזה עוד יומיים, רק אומרת.

זאת היא, היא מהלכת בין ההמון, כל יום שישי. הולכת בחינניות שמשגעת כל עובר מהלכת כמעט בקפיצה, ממש ככה בכל צעד, היא טיפה לא נוגעת. וכל דריכת קרקע שלה זורעת חן בטבע, כאילו היא השמש בכבודה ובעצמה. היא מגיעה לצומת דרכים ובוחרת בדרך הסוענת, בוחרת להתערבב עם כמה שיותר אנשים, שכולם יראו, שכולם ידעו. וזה חודש אוגוסט אז חם, השמלה התכולה נדבקת אל הגב, זרועות מנצנצות מזיעה של קיץ טוב ולפתע בריזה קלה מן הים הרחוק השמש יוקדת מעל הראש וגם את אחותה היא לא מפספסת, מבליטה לה כל נמש בעורה החלק. היא מגיעה אל מפתן הדלת, עולה מדרגה, דופקת בנקישה רכה ומחכה. 1,2,3.. היא מתחילה לספור, בפעם האחרונה לקחו לה 52, אולי עכשיו יותר? 10, 11, 12.. הפעם היא תםתיענ בחולצה דקה? 26, 27, או תתבייש שוב בגופה? 34, 35, 36 היא תשבור היום את השיא, 46, 47, איך פעם קודמת החזיקה כל כך הרבה? 51, 52, 53, 54, 55, פתחה. ''שברת את השיא'' היא אמרה לה. ''מה?" "חולצה יפה"- האדומה הזו מפעם. היא נכנסה בפתח, תפחה את רגליה בשטיח, הניחה את הכפכפים במגירה בצד ונכנסה לדירה. יש בה קרירות לא ברורה, אור קלוש ורי

לפעמים פשוט בא לי ללמוד את מה שאני אוהבת. לעשות פסיכומטרי, ללכת לאוניברסיטה, לעבוד תוך כדי. לא אכפת לי שזה "המסלול הרגיל" שכולם עושים. בסוף הפרק משימה אני לא יודעת כמה בני גרעין יישארו.. אם נישאר גרעין. זו תקופה יפה אבל להמשיך איתה לנצח? זאת שאלה גדולה