דברים שהם לא שחור ולבן

את רובכן כבר שיתפתי בתחושות שהעלה בי הגיוס, של חברות שכבת נמרד ספציפית.

התרגשתי, עד עמקי נשמתי. כשעמדתי ברחבת האוטובוסים בבקו"ם וראיתי את רעות ותמרה מתלחששות לרגע ומסתכלות עליי בחזרה, נחתה עליי ההבנה שאחרי כמעט שנה וחצי מאז שעזבתי את שדה בוקר, אני שוב עושה משימה תנועתית. על אמת, ולא רק כי אומרות שלהיות קצינה זו משימה תנועתית.

מאז עברו שלושה שבועות, סיימנו טירונות. אתמול השבעתי את המחלקה שלי.

מחלקה 2 - הישבעו. (כן, עכשיו...). אני נשבעת, אני נשבעת, אני נשבעת.

ואחת אחת עמדו מולי 43 חיילות, ונשבעו. כל אחת בהליכה והצדעה שמאפיינות אותן בצורה כל כך מדויקת שלא יכולתי לדמיין אם הייתי רוצה - מי שרצה וצועקת "אני נשבעת", זו שמגלגלת עיניים, זו שהולכת כאילו היא מדגמנת וזו שלא מצליחה להבין איך היא מחזיקה את הנשק, ורגע, מה אומרים?

ובשלושת השבועות האלו יושבות לי בראש מוקד פקאן. אני דואגת להן, אכפת לי מהמוקד שלהן, כמעט בכיתי בעצמי כשליה נשארה היחידה מהגרעין שלה במפקדי נוער. מעיין ואני מסתכלות בהפסקות לראות אם הן יושבות יחד, ומחייכות לעצמנו כשכן. כשדיברנו על מצטייני טירונות ועלו כמעט כל השמות מהתנועה - זה שימח אותי. הן מעסיקות אותי כל הזמן, ומרגשות אותי, ולפעמים אני גאה בהן למרות שאין לי זכות, רק כי הן מהתנועה שלי ובעצם אנחנו שותפות לפני שאנחנו פה, אבל לצד כל זה הן גם גורמות לי לראות כמה כל הסיטואציה הזו מפחידה.

לפני חודשיים צבעתי איתן שלטים בשבועות, הדרכתי איתן,  צחקתי איתן על נדב ועל התנועה, שטפתי איתן את החד"א והגשתי להן אוכל. דיברתי איתן על הגיוס ולמה מפקדת נוער ולמה דווקא נח"ל.
ולקח בדיוק יומיים עד שאמרו לי "כן המ"מ" ו"הקשב המ"מ", וסיפרו לי על בעיות הת"ש והרפואה שלהן, על החוויה בטירונות, על הכאבים.
זה לא נתפס, כמה קל להיות חייל. כמה מהר זה קורה. יום עד שעומדות בהקשב, שבוע עד שמקבלות נשק, שבועיים - מטווחים, השבעה, ועדות. המערכת הזו כל כך טובה בליישר קו, בלייצר חיילות. ואולי בלייצר אמון, ביצירת דמות מפקדת שהיא אובייקטיבית, שהיא אחראית, שהיא מישהי שאפשר לפנות אליה ולספר לה הכל. זה לא רק רע.
אני פשוט לא רגילה להיות הדמות הזו בשבילן, בשביל מי שאני מכירה.
ואני זו שמעבירה אותן את התהליך הזה, ולפעמים זה מדהים בעיניי וזו זכות אמיתית לחנך מפקדות, ולפעמים אני לא מבינה איך הגיוני שלי ולמפקדות שלי, בנות 19 עד 21, יש את הכוח הזה על אחרות. מי שמנו בעמדה הזו.

ואין לי איזו אמירה בנושא. הוא פשוט מעסיק אותי לפעמים. ואולי זה טוב, שעוד יש בי ביקורתיות על המערכת הזו, גם כשאני זו שמחנכת אליה חיילות, מייצגת אותה, מאפשרת אותה, דורשת מהן להיות חלק ממנה. כי אני מצפה שגם להן תהיה ביקורתיות, שיידעו גם לדבר ולא רק להנהן ולקבל עליהן.

ותודה לפת, שאתן קוראות את הדברים שאני כותבת לפעמים גם כשהם סתם המון מחשבות, ושאני יכולה לשתף איתכן מורכבויות בתפקיד שהוא ממש לא שחור ולבן.