גרעין לכת

הייתם חושבים שלהיות רווקה ידליק אצל כל החתיכים אזעקה- שאני אלך ברחוב ועליי הם יקפצו: יריבו מי ראשון ייתן לי נשיקה אבל יצאתי  לרחוב, רווקה בלי שום ספק, ולא תאמינו למה שראיתי: כל החתיכים עם החיוך היפה חולפים על פניי כאילו לא הייתי! וכל שאר היפיופים עם העיניים היפות איך בדיוק אפשר להתחרות - מה אני אעשה כשלכל הראויים יש כבר איזה מאה מיליון בחורות? אולי אני לא מספיק יפה ומושכת? אולי יש לי ריח של סלון כלות? אולי אני משדרת שאני משודכת? אולי אני לא מספיק יוצאת לבלות? איך עושים את זה בכלל, איך גורמים למישהו להתקרב, איך אומרים למישהו - אני רק רוצה לשכב, בלי כל הבולשיט של להתאהב? אז הורדתי טינדר, כן ילדים. אין יותר מקום למרמור ועצב. אני רוצה קצת כיף ולהרגיש יפה, אז למה לא בעצם?

הכותרת לא קשורה, היא סתם כדי למשוך קוראים.  בערבי ראשון ושני הייתי בבית ליד. זה כבר הביקור השלישי שלי שם מאז תחילת הקורס. כל ביקור שלי בבסיס ממלא אותי באנרגיות מחודשות ומשוגעות ושם אותי במצב של אקסטזה, אבל הביקור הזה במיוחד. למה? גם כי הוא בתחילת שבוע וגם כי הפעם הייתי אמורה להיות שם (יום כיף של מחלקת רכב שליטעעע). ובאמת, ממש כפי שציפיתי-היה מדהים. בערב יום ראשון החלטתי שאדבר עם אנשים יקרים לי מהבסיס שהם לא מהמחלקה כי עם המחלקה ישלי יום שלם ברוך השם. אז התקשרתי לחבר יקר וישבנו על הספסל הקבוע שלנו. הוא דיבר בשביזות שחורה ואני דיברתי באושר מדהים. ולאט לאט האוויאה התעכרה. עם כל מילה משביזה שיוצאת לו מהפה הגב שלי השתופף, וכל מילה טובה שלי על צהל, על בית ליד ואפילו על הקורס נראתה דהויה וילדותית לעומת השחור שהוא הקיף אותנו בו. באמצע דבריו שאלתי אותו "למה אתה משביז אותי?" ופרצתי בבכי לא מתוכנן. בכי שהצטבר מכל ספק שהיה לי אי פעם על תפיסת העולם של עצמי. והוא הסביר שזווית הראייה שלי היא תמימה, נאיבית, ילדותית ועיוורת ושאנחנו לא נמצאים בעולם של אור עם נקודות קלושות של חושך, א...

כבר מהערב הקודם הבגדים מונחים על הכיסא במסודר. בבוקר, אחרי מקלחת מרגיעה היא לובשת פריט פריט, ממש כמו טקס אצולה, את החולצה הלבנה, המכנסיים, החולצה המכופתרת וכל כפתור נסגר בקפ...

אני זוכר שבכל ערב פסח היינו נוסעים כל המשפחה לדודה שלי שגרה ביישוב אדם. היה לה את הבית הכי גדול וגם בעלה תמיד הכין את האוכל הכי טעים, כמובן שהיה להם את הכלב הכי חמוד. אז כל ערב פסח היינו מתאספים כל המשפחה המורחבת מצד אמא שלי שהיא גדולה לא פחות מגדוד. תמיד חכיתי לאכול, לפגוש את הבני דודים שלי אבל הכי חכיתי לשינה בנסיעה חזור הביתה היא הייתה ממש ממש ארוכה. כי תמיד היה פקק מטורף לפני הכניסה לירושלים היה שם מחסום. בהתחלה לא הבנתי למה יש שם מחסום עם הרבה חיילים שכולם מרחמים עליהם . אחרי כמה פסחים עשיתי מעשה ושאלתי את אמא שלי למה יש מחסום בדרך לבית של דודה שלי. אמא שלי אמרה כמה דברים על התנחלות ושזה לא בדיוק בתוך ארץ ישראל אבל בעיקר מה שהבנתי שהחיילים מונעים מאנשים מסוכנים להיכנס לירושלים. אני בעיקר אהבתי את הרגע הזה שהייתי באוטו וצעקתי "חג שמח" לחיילים וכמובן שהבאנו להם דברים טעימים מהארוחה. ותהיתי מתיי זה יהיה הפוך ואיך זה מרגיש ,האם אתה מרגיש גיבור.כמובן שהגורל עושה צחוק מהחיים שלי  והנה הגיע הרגע הקפיצו אותי לגוש עציון 30 דק' מהבית שלי אבל מעבר לקו הירוק התנחלות שמסביבה הרב...

השבוע הייתי במסע בנגב יחד עם הגדוד שלי בביסלח 17. המסע היה ממש משמעותי עבורי והרגשתי תוך כדי שאני עוברת תהליך אישי וקבוצתי. במקביל להליכותינו הרבות במדבר אז גם ישבנו ושוחח...

אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם... אני יוצאת עם בחור. "מה?? אבל חשבנו שאת..." כן! כאילו אני גם, זה לא הפסיק לי, אני עדיין, אבל גם לא רק. "אבל איך? ואיך פתאום?" אני לא יודעת להסביר, אני עדיין במחשב...

עברנו סדנה בסד"ח. דיברנו על עצמנו, על ההיסטוריה ואיך היא משפיעה עלינו, ואחר כך על יהדות וישראליות - מה שייך לאן, מה שייך אלינו. שם גיליתי שאני היחידה בצוות שאין לה מזוזות בבית, ...

בשישי בערב קבעתי להיפגש עם נועה סלוצקי הסמלת שלי לשעבר. בפוסט זה אני אקרא לה בקיצור נועה. קבענו לשעה 20:30 בערב בסינמטק חיפה. אני בחרתי את המיקום כי חיפה זה הבית ובבית יש ביטחון. ...

התחלה שלא קשורה וכן קשורה למה שאכתוב בהמשך: העניין של הבלוג הזה מרגש אותי מאוד, תודה שאתם כותבים בו וגורמים לי להרגיש קצת יותר איתכם בחיים. לאב יו  - לפעמים אני מרגישה שהחיים בדירה הם כמו מופע מחול ארוך ומעייף. לרוב הוא יפהפה, הרמוני, מסחרר ומרגש. בתנועה בטוחה ובלתי פוסקת אנחנו רצות ומתמרנות בין המשימות לחיי הדירה שדורשים תחזוק, ליחסים שלנו אחת עם השנייה וליחסים שלנו מחוץ לארבעתנו, רוקדות שיחות על חינוך ומוסר, ייאוש ותנועה, אהבה, בנים ובנות, מוזיקה, ספרים, סרטים. כל זאת בתחושה מתמדת שחיינו מתנהלים מול קהל צופים דורשני - שהוא, פעמים רבות, אנחנו עצמנו. אבל כל כמה זמן, באופן די קבוע, אנחנו נכנסות לאיזה פואטה (תשאלו את יעל, זה פירואט אין-סופי) שלוקח את עצמו קצת ברצינות מדי. אחת לתקופה (השבוע, למשל), אני מרגישה שאני יוצאת משיווי משקל ומאבדת את הנקודה שהסתכלתי עליה כדי לא ליפול; פתאום הכל מסחרר עד בחילה והצבעים מתערבבים, ואנחנו כבר לא חינניות וכל-יכולות אלא מזיעות וכועסות והכל לא הרמוני והקהל שורק בוז עד שאין לנו ברירה אלא ליפול לרצפה. אצלי זה מלווה, על פי רוב, גם בהתמוטטו...

אני מרגיש כאילו לקחתי פטריות ואני בטריפ ממש קשה. נע כל הזמן בין שתי גרסאות של המציאות שכל כך מנוגדות אחת לשניה שאני כבר לא יודע מה אמיתי ומה לא. כאילו היום יום תלוש והשגרה הז...